כלים, פרק ח, משנה י. פרקנו עוסק שוב ושוב באותו עניין: דבר המונח בתוך דבר אחר, ואותו דבר אחר תלוי באוויר תנור של חרס. עד כאן דובר בכלים הנתונים באוויר התנור. משנתנו לוקחת את אותה שאלה עצמה ומיישמת אותה באדם: מה הדין כאשר ה"כלי" המחזיק את האוכל הוא פיו של אדם?
אוכלין טמאים בפה, תנור טהור
משנתנו פותחת בלשון "מגע טמא מת שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו": אדם שנטמא במגעו באדם אחר שנטמא במת, ובתוך פיו מצויים אוכלין ומשקין.
נעקוב אחר סדר הירידה שלב אחר שלב, שכן בכל שלב פוחתת דרגה אחת. המת הוא אבי אבות הטומאה. הנוגע בו נעשה אב הטומאה. האדם שבמשנתנו נגע באותו אדם, ולכן הוא ראשון לטומאה. וכל אוכל או משקה שהיה מונח בפיו באותה שעה מקבל את הדרגה שלאחריה, שני לטומאה.
ממשיכה המשנה: "והכניס ראשו לאויר תנור טהור", הכניס את ראשו לחלל תנור של חרס שהיה טהור. והדין: "טמאוהו", אותם משקין שהם שני, המונחים בפיו, מטמאים את התנור.
כיצד? מן התורה, רק אב הטומאה, או דבר חמור ממנו, מטמא כלים. כל שדרגתו ראשון לטומאה ולמטה מזה אינו מטמא כלים. וכיוון שאדם זה אינו אלא ראשון, לא היה בכוחו לטמא את התנור מצד עצמו. אלא שחכמים גזרו חומרה מיוחדת במשקין: משקין טמאים מטמאים כלים, ולא רק משקין שהם ראשון אלא אף משקין שהם שני. וטעם הגזירה, שמא יזלזלו אנשים במשקי הזב והזבה, שהם אב הטומאה מן התורה ומטמאים כלים. כדי שלא יתחלפו שני הסוגים זה בזה, החמירו חכמים בכל המשקין הטמאים. נמצא שהמשקין שבפיו של אדם זה, שהם שני, מטמאים את התנור בפועל.
אפשר היה לחשוב שמשקין הנתונים בתוך פה סגור חוצצים ומוגנים, כשם שבמשניות הקודמות שבפרק זה נשמרה טהרתם של דברים המונחים בתוך חללו של כלי שני העומד באוויר התנור. אלא שאותו קולא נובעת מדרך בנייתם של כלים, ואין לה שום נגיעה לפיו של אדם. הפה אינו כלי, וההלכה אינה רואה בו חלל מוגן. כל מה שבתוכו נידון כאילו הוא מונח בתנור עצמו.
אוכלין טהורים בפה, תנור טמא
עתה בא המקרה ההפוך. "וטהור", וכן אדם טהור, "שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו", ובפיו אוכלין ומשקין טהורים, "והכניס ראשו לאויר תנור טמא", והכניס את ראשו לחלל תנור שנטמא. בכיוון זה, מה שבפיו נטמא, שהרי הוא נמצא בתוך אווירו של תנור טמא.
שני הכיוונים נשענים על יסוד אחד. אין הפה חוצץ בין מה שבתוכו לבין התנור. כיוון שאין לו דין כלי, אינו מציל דבר, ולכן מה שבתוכו נידון כמונח בחללו של התנור הטמא, ומטעם זה בדיוק הוא נטמא.
הרוק: האם הוא משקה?
מכאן נפתח נושא חדש: כיצד מגדירה ההלכה את הרוק שבפיו של אדם? וזה המקרה. "היה אוכל דבילה", אדם אכל דבילה, עיגול של תאנים מיובשות ודחוסות, "בידים מסואבות", בידיים שלא נטלו, "הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור", והכניס את ידו לפיו כדי להוציא אבן קטנה שהתערבה בתאנים.
"רבי מאיר מטמא". לדעת רבי מאיר, מה שבפיו נטמא. וזה הביאור. הרוק דינו כמים: הוא נחשב משקה, וכמים הוא מכשיר, כלומר מכשיר את האוכל לקבל טומאה. ידיים שלא נטלו הן שניות לטומאה מעיקר תקנתן, וזו בדיוק הדרגה שנטילת ידיים מסירה. לפי חשבון מדוקדק, יד שהיא שני היתה עושה את הרוק שלישי, דרגה שאין בה ממש באוכלי חולין ואינה נוגעת אלא לתרומה ולקודש. אלא שחכמים קבעו שכל משקה שנטמא נעשה ראשון. נמצא שהיד שהיא שני העלתה את הרוק לראשון, והרוק הוריד את הדבילה לשני, ואוכל שהוא שני טמא ממש אף בחולין.
"ורבי יהודה מטהר". רבי יהודה סובר שהדבילה נשארת טהורה. לדעתו, אין הרוק נחשב משקה לענייני טומאה וטהרה כל זמן שהוא בתוך הפה. הוא נחשב חלק מגופו של אדם ולא משקה בפני עצמו, ואינו יכול להיטמא אלא לאחר שיצא מפיו.
שיטת הביניים של רבי יוסי
רבי יוסי עומד בין שתי הדעות: "אם הפך, טמא". אם כבר הפך את הדבילה מצד אחד של פיו לצד האחר קודם שהכניס את אצבעותיו, הרי היא טמאה. והטעם, שהרוק הדבוק בה זז ממקומו, ותזוזה זו מעניקה לו מעמד עצמאי של משקה, בפה או מחוצה לו. בכך הוכשר הכל לקבל טומאה, ואף קיבל טומאה.
"אם לא הפך, טהור". אם לא הפך את הדבילה עד שהכניס את ידו, נשארת היא טהורה. שום דבר לא זז ממקומו, והרוק עודנו לחות הפה בלבד, ולפיכך אינו נחשב משקה כלל.
המעה שבפה
יש מקרה אחד שבו יפסוק רבי יוסי שהרוק נטמא אף בלא שהפך את הדבילה. "היה פונדיון לתוך פיו", היה בפיו פונדיון, מין מטבע. מתכות מסוימות פועלות בפה וגורמות לאדם להעלות רוק מרובה, והיו נותנים מטבע בפה בדיוק לתכלית זו.
"רבי יוסי אומר אם לצמאו טמא". אם נתן את המטבע בפיו כדי להפיג את צמאונו, מתוך שידע את פעולת המטבע והתכוון להוציא רוק, הטומאה מגיעה לדבילה אף במקום שלא הפך כלל. רוק שאדם מוציא בכוונה נחשב משקה מתחילתו. אין הוא עוד לחותו הטבעית של הגוף אלא דבר שנוצר במתכוון, ולפיכך נותן לו רבי יוסי דין משקה לכל דבר בלי צורך בתזוזה כלשהי. וכיוון שהוא משקה, הוא מקבל טומאה מידיו שלא נטלו, ומעביר את הטומאה לדבילה הסובבת אותו.
נמצא שמשנה זו מלמדת אותנו שני דברים בבת אחת. פיו של אדם אינו מציל מאוויר התנור בשני הכיוונים, מפני שאין הפה כלי. והלחות שבאותו פה תלויה כולה בשאלה אחת שנחלקו בה התנאים: מאימתי פוסק הרוק להיות חלק מגופו של אדם ונעשה משקה?