כלים, פרק ה, משנה י. משנה זו חוזרת לנושא שנפתח קודם לכן בפרק, במשנה ח: תנור של חרס שנחתך לרוחבו לחוליות נפרדות ואחר כך הורכב מחדש. שם נקבע הכלל, שכאשר אדם טח טיט חדש ישר על החוליות המחוברות, נחשב הדבר כתנור חדש ושלם, והוא חוזר להיות ראוי לקבל טומאה. אבל אם נתן שכבת חול בין התנור עצמו ובין הטיח החיצוני, התנור נשאר טהור, שכן הטיח לא נדבק באמת לחוליות.
משנתנו מציגה את המצב ההפוך. כאן נתן את הטיט ישר על גוף התנור, ואין שום דבר מפריד בין הטיח לחרס. את החול נתן במקום אחר לגמרי: בין החוליות עצמן.
חול בין חוליה לחוליה
המשנה פותחת: "חתכו חוליות", חתך את התנור לחוליות, "ונתן חול", והניח חול, "בין חוליה לחוליה", בין חוליה אחת לחברתה. רק לאחר מכן טח את החלק החיצוני בטיט. הטיח אוחז בכל החלקים ומקבע אותם במקומם, כך שהתנור עומד זקוף ואופה כגוף אחד. ואף על פי כן, אין חוליה אחת נוגעת בחברתה: רצועת חול מפרידה בין כל חלק חרס לחלק שלידו.
"רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין." רבי אליעזר פוסק שתנור כזה נשאר טהור, וחכמים פוסקים שהוא מקבל טומאה.
סברת רבי אליעזר היא שהחול מפריד בין החלקים. הואיל והחוליות אינן נוגעות זו בזו, והחול אינו מחבר חוליה לחוליה, כל חלק נותר יחידה נפרדת בפני עצמה. לפיכך התנור נשאר בדין כלי שבור, וכלי שבור אינו מקבל טומאה.
חכמים מסתכלים דווקא על מעטפת הטיט החיצונית. לדעתם הטיח אוחז ממש בחלקים ומחבר אותם לאחד, ונוצר תנור אחד שלם שאינו נחשב שבור כלל. וכיוון שהוא שלם, הוא ראוי לקבל טומאה.
תנורו של עכנאי
משנתנו מביאה את המחלוקת המפורסמת שהגמרא מכנה אותה "זה תנורו של עכנאי". עכנא הוא נחש הכורך את עצמו בטבעות סביב מה שתפס, והשם מבטא את אופיו של הוויכוח: רבי אליעזר וחכמים חזרו שוב ושוב לאותו מקרה עצמו, כל אחד מביא הוכחות חדשות, והטיעון נכרך סביב עצמו כריכה אחר כריכה.
הוויכוח היה חריף במיוחד, והגמרא מספרת אותו באריכות. בסופו של דבר נקבעה ההלכה כדעת חכמים, אף שבאו סימנים מן השמים שהעידו שרבי אליעזר צודק. תשובתם של חכמים הייתה "לא בשמים היא": התורה אינה בשמים. הסמכות לקבוע הלכה ניתנה כאן בארץ, בידי חכמים, ומה שהם מכריעים הוא האמת, גם אם למעלה הייתה האמת האובייקטיבית אחרת. הכרעתם עצמה יוצרת את המציאות החדשה. וכאשר רבי אליעזר לא קיבל את ההכרעה, נידו אותו חכמים.
יורות הערביים
עתה עוברת המשנה לתנור מסוג אחר לגמרי, תנור העשוי מן האדמה עצמה: "יורות הערביין", היורות של הערבים, "שהוא חופר בארץ", שאדם חופר אותן בקרקע, "וטח בטיט", וטח את דפנותיהן בטיט. בדרך כלל יורה היא כלי בישול גדול שפיו בחלקו העליון, וכאן השם מושאל בהשאלה רופפת, שכן במקרה זה אין כאן כלי כלל. וכך היה: חפרו חלל באדמה וטחו את דפנותיו הפנימיות בטיט. הבעירו בתוכו אש, והדביקו את הבצק לדפנות הטוחות כדי שייאפה לפת. השם בא מערביה, שבה היו תנורים מסוג זה מצויים ורגילים.
"אם יכול הטיט", אם הטיט יכול, "לעמוד בפני עצמו", הרי הוא "טמא". אם הטיח עבה דיו עד שאינו זקוק לתמיכת דפנות הבור שסביבו, תנור זה מקבל טומאה, שכן הוא נחשב כלי. תאר לעצמך שמרימים את קונכיית הטיט מן האדמה: אם תשמור על צורתה ולא תתפרק, הרי לפנינו תנור אמיתי, וטומאה חלה עליו.
"ואם לאו, טהור." אם הטיח דק ואינו יכול לעמוד בפני עצמו, התנור טהור. במקרה כזה התנור האמיתי אינו אלא הגומה שבאדמה, וקרקע המחוברת לארץ אינה מקבלת טומאה. טיט שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אינו תנור כלל; מה שאופה כאן הוא פשוט הקרקע, והקרקע נשארת טהורה.
תנורו של בן דיניי
המשנה מסיימת: "וזה תנורו של בן דיניי." תנור מסוג זה נקרא על שם בן דיניי, לפי שגם הוא הוליד מחלוקת נרחבת. סבב אחר סבב של טיעונים הלכתיים צמחו ממקרה זה, ודינא הוא דין: ריבוי הדיונים ההלכתיים שנולדו מן התנור הזה הוא שהדביק לו את השם.