היום נשלים את הפרק העשרים ושמונה בלימוד המשנה העשירית שבו, ונפתח את הפרק העשרים ותשעה במשנה א'. למסכת כלים שלושים פרקים בלבד, ואנו מתקרבים אפוא לסיומה.
פרק כ"ח משנה י':
הסבכה היא כיסוי הראש שהיו הנשים חובשות, ומלאכתה נעשית בדרך של קליעה. המשנה קובעת מאימתי היא מקבלת טומאה, ומעמידה שני אופנים של קליעה:
"סבכה שהתחיל בה מפיה" - הקולע פתח בחלק העליון, המקיף את הראש, והמשיך כלפי מטה - טהורה, ואינה מקבלת טומאה עד שיגמור את קרקורתה, היינו עד שישלים את קליעתה למטה, עד המקום המשתרע מעל המצח. או אז זוהי סבכה שלמה, והיא מקבלת טומאה.
"התחיל בה מקרקורתה" - פתח דווקא מלמטה, מן החלק המכסה את המצח והגבות, וקלע כלפי מעלה לכיוון הראש - טהורה, עד שיגמור את פיה, הוא החלק העליון, ויעשנה כיסוי שלם המכסה את הראש ואת החלק העליון של המצח.
ההלכה העולה מכאן פשוטה: הבגד אינו מקבל טומאה עד גמר מלאכתו, עד שיושלם לגמרי.
שאר חלקי הסבכה:
"שביס שלה - טמא בפני עצמו" - השביס הוא כמין סרט שהיו הנשים חוגרות מעל הסבכה, והוא מקיף את הראש מאוזן לאוזן. מאחר שניתן להסירו מסבכה אחת ולהניחו על ראשה של אישה אחרת, הרי הוא בגד בפני עצמו ומקבל טומאה.
"החוטין שלה" - הסרטים היוצאים מן הסבכה, בין שהם משמשים לקשירתה בחוזקה ובין שאינם אלא לנוי, שהרי הסבכה צריכה להיות נאה. חוטים אלו טמאים מחמת חיבורם לסבכה: אם נטמאה הסבכה, נטמאים אף הם; אך בפני עצמם אינם מקבלים טומאה.
סבכה שנקרעה: אם נקרעה עד שאין בה כדי לכסות את רוב שיער האישה - אינה מקבלת טומאה, שכן עיקר תפקידה של הסבכה לכסות את רוב השיער, ומשאין היא מכסה את רובו, שוב אינה בגד כשר לתפקידו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הסבכה אינה מקבלת טומאה עד גמר מלאכתה, בין שהחל בקליעתה מפיה ובין שהחל מקרקורתה; כי השביס נחשב בגד בפני עצמו ומקבל טומאה; כי חוטי הסבכה טמאים רק מחמת חיבורם אליה; וכי סבכה שאין בה כדי לכסות את רוב השיער אינה מקבלת טומאה. בכך השלמנו את הפרק העשרים ושמונה.
מכאן ואילך נפתח את הפרק העשרים ותשעה, החל במשנה א'.