כלים, פרק כ"ז, משנה י'. פרקנו עוסק כל העת בשיעורי הבגדים ובסוגי הטומאה הנתלים בגדלים שונים. כאן אנו פוגשים מחלוקת נוספת בין התנא קמא ובין רבי יוסי, והנושא הוא בגד שנשא טומאת מדרס ואחר כך נתמעט: משנתמעט מן השיעור, האם נשארת בו טומאה כלשהי מכאן ולהבא?
המקרה מנוסח בפשטות: "שלשה על שלשה שנחלק", בגד שהיה בו שלושה טפחים על שלושה טפחים, שהוא שיעור טומאת מדרס, ואכן נטמא בטומאת מדרס, ולאחר מכן נקרע ונחלק לשתי חתיכות.
ההלכה הראשונה היא "טהור מן המדרס": כל אחת משתי החתיכות טהורה עתה מטומאת מדרס. הטעם נעוץ בשיעור. טומאת מדרס שורה על בגד רק כשיש בו שלושה על שלושה טפחים, ואף אחד מן החצאים אינו מגיע עוד לשיעור הזה. המדרס שהיה בבגד אינו יכול להמשיך ולשכון על שברים שקטנים מדי מלהחזיקו.
אך התנא קמא אינו פוטר את החתיכות לגמרי: "אבל טמא מגע מדרס", כל חצי נשאר טמא כראשון לטומאה, מפני שנגע בדבר שיש בו טומאת מדרס. כיצד? הבט על הבגד כמורכב מחלקיו שלו. כל חלק וחלק שבבגד היה במגע עם הבגד כולו, והבגד כולו היה טמא טומאת מדרס. המגע הזה נעשה בשעה שהבגד היה עדיין שלם ועדיין נשא מדרס, ולכן גם עכשיו, לאחר החלוקה, נשארת בכל חתיכה טומאת מי שנגע במדרס.
רבי יוסי חולק: "וכי באיזה מדרס נגע זה?" באיזה מדרס בדיוק נגע הבגד הזה? שום דבר מחוצה לו לא נגע בו. כל מה שנגע בו הוא עצמו, ונגיעה כזאת בעצמו היא מגע בית הסתרים, מגע פנימי, ואינה נגיעה אמיתית כלל. ובאותו רגע אין מדרס בשום מקום בתמונה, שהרי שתי החתיכות פחותות משיעור מדרס. התוצאה היא שהבגד הקרוע עומד לפנינו כבריה חדשה לגמרי: אבד ממנו המדרס, ואבד ממנו גם המגע.
לדעת רבי יוסי, אם כן, שני השברים טהורים לחלוטין, והמשנה ממשיכה ומפרטת את הדרך היחידה שבה עדיין תוכל טומאה להגיע אליהם: "אלא אם כן", אלא אם כן "נגע בו הזב", בא זב (או כל אב הטומאה אחר) ונגע בחתיכה לאחר שכבר נקרעה. במקרה כזה הבגד טמא בוודאי, אך המשנה מדייקת בשם הקטגוריה: "טמא מגע הזב", טומאתו היא טומאת דבר שבא במגע עם זב, שנוצרה מנגיעה חדשה המתרחשת עכשיו, ואינה שריד למעמד שנשא בזמן שהיה עוד שלם.
המחלוקת, אם כן, סובבת סביב שאלה אחת: האם ניתן לראות גופו של דבר כאילו נגע בעצמו? התנא קמא מוכן לראות את הבגד כאסופת חלקים שנגעו בשלם הטמא מדרס, ואילו רבי יוסי מחזיק שנגיעה פירושה נגיעה בדבר אחר, ושבגד שנתמעט מכדי שיעורו מתחיל את חייו מבראשית.