כלים, פרק כ"ד, משנה י'. הפרק כולו בנוי על תבנית אחת אלגנטית: כלי אחר כלי, המשנה מכריזה שיש שלושה מיני כל אחד מהם, ואז ממיינת אותם לשלוש קטגוריות של טומאה. גרסה אחת של הכלי ראויה לשכיבה או לישיבה, ולפיכך היא מקבלת טומאת מדרס, הטומאה שזב או נידה מעבירים בכלי כשהם לוחצים עליו במשקל גופם. גרסה שנייה אינה עשויה לישיבה, אבל היא כלי אמיתי בעל בית קיבול, ולכן היא מקבלת טומאה רגילה, כגון טומאת מת. וגרסה שלישית אינה לא מושב ולא בית קיבול, ומשום כך היא נשארת טהורה לחלוטין. משנתנו מיישמת את החלוקה המשולשת הזו על מפצים (מחצלות).
המשנה פותחת: "שלושה מפצים הן", שלושה מיני מפצים ישנם.
"העשוי לישיבה, טמא מדרס": מפץ שנעשה כדי לשבת עליו מקבל טומאת מדרס. הואיל וישיבת אדם היא בדיוק התכלית שלשמה נעשה המפץ הזה, יש לו דין מושב, וזב או נידה היושבים עליו עושים אותו מדרס.
"של צבעין, טמא טמא מת": מפץ של צבעים. הצבעים היו פורסים עליו את הבגדים שעבדו בהם. מפץ זה עשוי עם שפה מוגבהת המקיפה את שוליו, כך שהוא מחזיק ומכיל את מה שמונח בתוכו. השפה הזו עושה אותו כלי בעל בית קיבול, וכלי בעל בית קיבול מקבל טומאת מת ושאר סוגי הטומאה הרגילים. מה שאינו יכול לקבל הוא טומאת מדרס, שכן אין אדם שוכב או יושב על מפץ של צבעים; הוא לא נעשה מעולם כדי לשאת את משקלו של אדם, ורק דבר שנועד לישיבה או לשכיבה יכול להיעשות מדרס.
"ושל גיתות, טהור מכלום": המפץ המשמש בגיתות, שנפרס על הפירות בשעה שסוחטים את היין או את השמן, אינו מקבל טומאה כלל. מפני שהוא שטוח לגמרי, בלי שפה מוגבהת ובלי חלל, הוא אינו מחזיק דבר ולכן אינו נחשב כלי, וכל שאינו כלי אין טומאת מת חלה עליו. גם לא נועד מעולם לשאת אדם היושב או נשען עליו, ולכן אף קטגוריית המדרס אינה נוגעת בו. שתי הדרכים לטומאה סגורות בפניו, והמפץ הזה נשאר מחוץ למערכת כולה.
שלושה מפצים, אם כן, ארוגים אולי מחומר דומה ונראים דומים מאוד זה לזה, ואף על פי כן רחוקים זה מזה מרחק עולמות מבחינה הלכתית. הראשון מושב הוא, ולכן מדרס. השני כלי הוא, ולכן מקבל טומאת מת. השלישי אינו לא זה ולא זה, ולכן נשאר טהור. כמו פעמים רבות במסכת כלים, הכל תלוי לא בחומר שממנו עשוי החפץ אלא בתכלית שבעליו ייעד לו.