כלים, פרק כ״ב, משנה י׳. הפרק שלנו בוחן מושבים מכל הסוגים, ושואל על כל אחד ואחד אם הוא מן הכלים המקבלים טומאה, ובייחוד אם הוא מקבל טומאת מדרס, הטומאה החלה על דבר שייעודו לשבת או לשכב עליו. משנתנו מביאה לפנינו חמישה מקרים: כיסא המשמש לבית הכיסא, לוח מרופד הנקרא טרסקל, ספסל שבמרחץ, הנסרים המונחים על רצפת המרחץ, וכלי שבו מבשמים בגדים. בכמה מן המקרים הכלי עשוי משני חומרים המחוברים זה לזה, והשאלה המעניינת היא מה דינו של כל חלק כאשר השניים נפרדים.
כיסא בית הכיסא
הפריט הראשון הוא האסלה. דמיינו קערה מונחת למטה, ומעליה מושב של עור מתוח על שלד של מתכת, כך שאדם יכול לעשות את צרכיו בשבתו. פוסקת המשנה: ״האסלה טמאה מדרס וטמאת מת״. כיסא כזה מקבל טומאת מדרס, שהרי בני אדם יושבים עליו, וגם מקבל טומאת מת, היא הטומאה הבאה מחמת מגע במת.
לאחר מכן דנה המשנה בשני החלקים לאחר שנפסק החיבור ביניהם. היא אומרת ״פירשה״, כלומר נפרדו זה מזה, ופוסקת על כל חלק בנפרד: ״העור טמא מדרס״, ולעומתו ״והברזל טמא טמא מת״. אם ניתק מושב העור מן שלד הברזל שתחתיו, העור מצד עצמו ממשיך לקבל טומאת מדרס, שכן אף לבדו הוא דבר שאדם נוח עליו, ואינו שונה ממחצלת. אבל השלד איבד כל אפשרות לשמש כמושב משעה שהעור נפרד ממנו, ולכן מדרס אינו נוגע לו עוד. ואף על פי כן לא חדל מהיות כלי מתכת שמיש, וכלי מתכת מקבלים טומאת מת, ולפיכך נשארה בו קבלת הטומאה הזאת.
הטרסקל
מכאן אנו באים אל הטרסקל. הוא היה עשוי לוח ישר של ערבה שעליו מתוח עור; העור נמשך על פני הלוח והוקפל פנימה סביב ארבע קצותיו, וכך נוצרה מעין מחיצה נמוכה לאורך ההיקף. שני שימושים יצאו ממבנה זה: אפשר היה להניח בתוך החלל הרדוד חפצים קטנים, ומשטחו המרופד שימש מקום רך לשבת עליו.
על כלי זה פוסקת המשנה: ״הטרסקל שחיפויו של עור״, טרסקל שהחיפוי שעליו עשוי עור, ״טמא מדרס וטמא מת״. מפני שיושבים עליו חלה עליו טומאת מדרס, ומפני שקצותיו המקופלים עושים אותו בית קיבול הוא מקבל גם טומאת מת.
ומה כאשר שני החלקים נפרדים? ״פירשה, העור טמא מדרס והטרסקל טהור מכלום״. חיפוי העור, לאחר שהוסר, עדיין מקבל טומאת מדרס, שהרי אדם יכול לשכב או לשבת עליו כדרך שהוא עושה על מחצלת. אבל לוח העץ החשוף טהור לגמרי, ופטור מכל צורה של טומאה. מדרס אינו חל עליו, לפי שאין אדם בוחר לשבת על לוח פשוט לאחר שרפידת העור ניטלה ממנו. וגם טומאה רגילה אינו מקבל, שכן בלי שפת העור המקופלת סביב צדדיו אין הוא מחזיק דבר, ולוח שטוח שאינו בית קיבול אינו מקבל טומאה.
הספסל שבמרחץ
״ספסל שבמרחץ״: ספסל בבית המרחץ, מן הספסלים שבני אדם יושבים עליהם בשעת רחיצה. ספסל זה עשוי מושב של אבן הנשען על ״ושתי רגליו של עץ״, שתי רגליים של עץ. והדין: ״טמא״, הספסל מקבל טומאה. מושב האבן עצמו כמובן אינו יכול להיטמא, שהרי אין אבן מקבלת טומאה כלל, אבל רגלי העץ מקבלות.
הדבר ראוי להתבוננות. בדרך כלל אנו אומרים שחלק המחובר לכלי שאינו מקבל טומאה נגרר אחר הכלי שהוא משמש, ולפיכך יהיה טהור עמו. כאן אין הכלל הזה נוהג, מפני שמושב האבן חסר כל תועלת בלי הרגליים המגביהות אותו ומעמידות אותו במקומו. נמצא שהרגליים אינן טפלות כלל, אלא הן החלק העיקרי של ספסל זה, ומאחר שהן של עץ הן נשארות בכלל מקבלי טומאה.
לאחר מכן משנה המשנה פרט אחד: ״אחת של עץ ואחת של אבן, טהור״. אם רגל אחת הייתה של עץ והשנייה של אבן, הספסל כולו טהור, ורגל העץ בכלל זה. הואיל ואין הספסל יכול לעמוד כלל אם חסרה רגל, הרי רגל האבן היא עצמה חלק יסודי במבנה. רגל העץ מחוברת עתה לספסל שחלקיו העיקריים, המושב ורגל האבן, אינם מקבלי טומאה, ולפיכך נחשבת רגל העץ חלק טפל למבנה שאינו יכול להיטמא. אף היא נשארת טהורה.
הנסרים שעל רצפת המרחץ
בבתי המרחץ של אותם הימים היו מים משומשים ומלוכלכים זורמים על הרצפה. כדי שיוכלו בני אדם לעבור בלי ללכלך את עצמם ואת בגדיהם, היו מניחים נסרי עץ על הרצפה, ופעמים היו גם יושבים על אותם נסרים. משנתנו שואלת אם נסרים כאלה נתפסים בטומאת מדרס.
המשנה מביאה: ״הנסרים שבמרחץ ששגמן״, נסרי מרחץ שקצעו והחליקו אותם, ואחר כך את המחלוקת, ״רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין״. לוח שטוח סתם היה מן הדין עומד מחוץ לגדרי הטומאה כולם. אלא שכאן נעשה בעץ מעשה בכוונה: החליקו אותו, וההחלקה עשתה אותו נוח לשבת עליו. רבי עקיבא סובר שטיפול זה הפך את הנסרים למושבים, ומתוך כך חלה עליהם טומאת מדרס.
וחכמים פוסקים שהנסרים טהורים, והמשנה מוסרת את טעמם: ״שאין עשויין אלא שיהיו המים מהלכין תחתיהן״, לא נעשו אלא כדי שהמים יזרמו מתחתיהם. אף שהוחלקו ואדם יכול לשבת עליהם, ייעודם האמיתי הוא למנוע מבני אדם ומבגדיהם להתלכלך מן המים שלמטה, ולא לשמש מושב. וכיוון שלכך נעשו, אין טומאת מדרס חלה עליהם.
כלי הבישום לבגדים
המשנה חותמת בקנקילין, כלי עץ שבו מבשמים בגדים. היו שורפים בשמים מלמטה, מסדרים את הבגדים מלמעלה, והריח היה עולה אליהם. והדין תלוי בצורת הכלי.
״קנקילין שיש בה בית קיבול כסות טמאה״: כלי הבנוי כמין סל, שיש בו חלל שבתוכו מניחים את הבגדים, מקבל טומאה, שהרי הוא כלי עץ המחזיק דבר בתוכו. ״והעשויה כחוורת טהורה״: אבל כלי הבנוי בצורת כוורת דבורים, פתוח בקצותיו, שהבגד נפרס עליו מלמעלה ואינו מונח בתוכו כלל, טהור. אין בו בית קיבול, וכלי עץ שאינו מחזיק דבר אינו מיטמא.
חוט אחד עובר בכל חמשת המקרים: המשנה שואלת לא רק ממה עשוי הכלי, אלא לְמה הוא באמת נועד, ובאיזה מחלקיו תלוי הכלי כולו. עור שעדיין אפשר לשבת עליו נשאר מקבל טומאה; לוח שאיבד את שפתו פטור מן הטומאה לגמרי; רגלי עץ הנושאות מושב אבן הן לב הספסל, ואילו רגל עץ אחת בצד רגל אבן אינה אלא טפלה; נסרים שהוחלקו כדי לעבור עליהם מעל מים מלוכלכים נשארים, לדעת חכמים, בדיוק מה שנעשו להיות; וכלי בישום אינו נחשב כלי אלא כשהוא מחזיק דבר בתוכו ממש.