כלים, פרק י"ט, משנה י'. המשנה מביאה מחלוקת בכלי שנתקלקל ואינו ראוי עוד לשימושו העיקרי, ושואלת אם שימוש משני שהוא עדיין יכול לשמש בו מספיק כדי שיישאר מקבל טומאה.
הכלי שבו עוסקת המשנה נקרא משפלת: כלי קיבול גדול שהיו נושאים בו זבל. אופן בנייתו חשוב להבנת המשנה: הפתח שדרכו היו ממלאים את הזבל ומרוקנים אותו היה בצד ולא למעלה, ולפיכך נשאר משטחה העליון שטוח וראוי לשימוש, וכל אדם היה יכול לשבת על המשפלת גם בשעה שהיא משמשת ככלי קיבול. מחמת כך היתה המשפלת נתונה לשני מסלולי טומאה נפרדים: טומאת כלי רגילה, כגון טומאת מת, וגם טומאת מדרס, הטומאה שזב וכיוצא בו מטמאים בה דבר המיוחד לישיבה ולהישענות.
המקרה שבמשנה
המשנה פותחת: "משפלת שנפחתה מלקבל רימונים", משפלת שנשברה עד שאינה יכולה עוד להחזיק רימונים. כלומר, נפתחו בשולייה נקבים גדולים כשיעור רימון, וכל רימון שמונח בתוכה נופל ויוצא.
ההשלכה לגבי טומאה רגילה נובעת מכלל שנקבע כמה פרקים קודם לכן: כלי קיבול גדול שנעשה בו נקב בשיעור זה אינו נחשב עוד לכלי הראוי לשימוש כלל. הוא בכלל כלי שבור, וכלי שבור אינו מקבל טומאת מת. בנקודה זו הכל מודים.
המחלוקת
"רבי מאיר מטמא", רבי מאיר סובר שהיא עדיין מקבלת טומאה, ובפרט טומאת מדרס. טעמו: הפגם שנעשה בשוליים לא גרע כלום ממשטחה השטוח שלמעלה. אדם עדיין יכול לשבת על משפלת זו ולהשתמש בה כספסל. וכיוון שנשתייר בה שימוש אמיתי כמושב, היא נחשבת כלי לעניין מדרס ויכולה להיטמא בדרך זו.
"וחכמים מטהרין", חכמים סוברים שהיא טהורה. לדעתם אין היא מקבלת טומאה כלל, ואף לא טומאת מדרס. וטעמם מפורש במשנה: "מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה", משנתבטל השימוש העיקרי, בטל עמו גם השימוש הטפל. זהו הכלל שכבר נפגשנו בו קודם לכן במסכת. עיקר מהותה של משפלת הוא כלי קיבול; לכך נעשתה וזה שימושה העיקרי. הישיבה עליה לא היתה אלא נוחות משנית שנגררה אחר התכלית העיקרית. מכיוון שהכלי אינו יכול עוד לקבל, בטל השימוש העיקרי, ועמו בטל גם השימוש הטפל של הישענות וישיבה עליו.
הנפקא מינה למעשה
לדעת חכמים, אם כן, המשפלת השבורה נמצאת לגמרי מחוץ למערכת הטומאה: אינה מיטמאה בטומאת מת, ואף לא בטומאת מדרס. רבי מאיר מודה לגבי טומאת מת, אך משאיר את הכלי בתחום טומאת מדרס, שלדעתו המשטח שאדם יושב עליו נשאר שימוש בזכות עצמו ואינו תלוי בכלי הקיבול שתחתיו.