כלים, פרק ח, משנה ט. התנור והכירה תופסים מקום מיוחד בדיני הטומאה, כפי שכבר נתבאר במסכת זו. לפי הכללים הרגילים של כלי חרס לא היה מקום לטמא אותם כלל: אין להם קרקעית, כל שימושם תלוי באדמה שתחתיהם, ולעתים קרובות הם קבועים בה ממש. מן הסברה לא היה כל יסוד לטמא אותם. ואף על פי כן גזרה התורה אחרת, וגזרת הכתוב היא שהתנור והכירה מקבלים טומאה.
משנתנו לוקחת את ההלכה המיוחדת הזו ובודקת את גבולותיה. היא מציגה מתקנים הדומים לתנור או לכירה אך נבדלים מהם בפרט זה או אחר, ושואלת אם הם נכללים בגדר כלי המקבל טומאה, או שהם נשארים מחוץ לגדר.
בור שטוח בטיט
המקרה הראשון במשנה הוא "בור שיש בו בית שפיתה": בור שדפנותיו טוחות בטיט, ויש בו מקום שאפשר להעמיד עליו קדרה. בור כזה טמא. אף שהוא שקוע באדמה, מבשלים בו בדיוק כדרך שמבשלים בכירה, בהעמדת הקדרה מעל האש, ולכן ההלכה מגדירה אותו כירה המקבלת טומאה.
בורם של עושי הזכוכית
המשנה ממשיכה: "ושל עושי זכוכית", כלומר אותו בור טוח בטיט כשהוא של יוצרי זכוכית, השורפים בתוכו את חומרי הגלם שלהם. אף כאן, כל זמן שיש בבור בית שפיתה, מקום שאפשר להניח עליו קדרה, הוא נחשב כירה ומקבל טומאה. אפשר היה לטעון שעיקר תפקידו אינו בישול מאכלים כלל, שהרי הוא עומד לצורך ייצור זכוכית. ואף על פי כן, הוא ראוי לגמרי לבישול, ואף משמש לכך מזמן לזמן, ודי בזה כדי להכניסו לגדר כירה ולדיני הטומאה.
הכבשנים שנשארים טהורים
אחר כך מונה המשנה מתקנים הנשארים טהורים: "כבשן של סיידין", כבשנם של שורפי הסיד, וכן כבשניהם של הזגגים (שבהם מעצבים את הזכוכית עצמה) ושל היוצרים. אף אחד מהם אינו בגדר תנור או כירה העומדים לבישול. החום שהם מגיעים אליו קשה כל כך, עד שאין אדם מניח בהם או עליהם מאכל, ולכן אין להם שם תנור וכירה כלל. ומאחר שאין להם שם זה, אין כבשן כזה מקבל טומאה.
הפורנה
עתה עוברת המשנה למתקן אחר, הפורנה. הפורנה היא תנור גדול של חרס שפתחו מן הצד, ובתוכו מבשלים על קרקעיתו ולא אופים בהצמדה לדופן.
כדי להבין מדוע פרט זה מכריע, יש להתבונן בדרך פעולתם של התנור והכירה שבתורה. בתנור מדביקים את הבצק לדופן הפנימית, מבעירים אש, והכיכר נשארת שם עד שתיאפה. בכירה המאכל נמצא בקדרה המונחת מעליה, והכירה מספקת את החום. בשני המקרים הבישול נעשה על גוף הכלי עצמו.
בפורנה המצב שונה. כשאין בה מדף, הדבר המתבשל מונח ישר על האדמה, והאדמה הזאת אינה של שום כלי; היא סתם קרקע. ומכיוון שאין דבר מתבשל על הכלי, אין הפורנה דומה לא לתנור ולא לכירה של תורה, והרי היא טהורה. אבל אם יש בה מדף, המאכל מונח עליו ומתבשל שם, כלומר מתבשל על הפורנה, וההשוואה לכירה של תורה קיימת. במצב כזה הפורנה כלי, והיא טמאה.
מכאן דינה של המשנה, "אם יש לה לזבז": כשיש לה לזבז, שפה סביב תחתית הפנים שלה, הפורנה מקבלת טומאה; וכשאין שפה כזו, אינה מקבלת.
שני שמות נוספים לאותו מדף
שני תנאים אחרים מגיעים לאותה הלכה ממש, וכל אחד קורא לאותה שפה בשמו. לשונו של רבי יהודה: "אם יש לה אסטגיות", שקבלת הטומאה תלויה באסטגיות, גדר המקיפה את תחתית פנים הפורנה. ורבן גמליאל קורא לזה "שפיות", שפתות העוברות בפנים הפורנה בתחתיתה.
אין אלו אלא הלשונות השונות שהשתמשו בהן החכמים לאותו דבר עצמו, וכולן מלמדות הלכה אחת: קיומו של מדף, שהמאכל מתבשל עליו בפועל, הוא שהופך את הפורנה לכלי המקבל טומאה.