כלים, פרק ה, משנה ט. הפרק הזה עוסק בדיני תנור החרס: מאימתי הוא נחשב כלי גמור שראוי לקבל טומאה, ומאימתי שבר שנפל בו מטהר אותו. המשנה הקודמת דיברה בתנור שנחתך ואחר כך חובר מחדש. משנתנו עוסקת במקרה אחר: תנור שכלל לא הגיע כחתיכה אחת, אלא נעשה מתחילתו חלקים חלקים, כשהכוונה היא שהקונה יחבר אותם.
לשון המשנה: "תנור שבא מחותך מבית האומן", כלומר התנור יצא מבית היוצר כשהוא מחולק לחלקים. לא ניזוק ולא נשבר, אלא נעשה בכוונה כלוחות נפרדים. כך דרך ייצורו של המוצר הזה, והקונה הוא זה שמחבר את החלקים לכדי דופן עגולה של תנור.
הלימודין
"ועשה בו לימודין": יחד עם הלוחות סיפק האומן גם לימודין. לימוד הוא חישוק המקיף את החלקים המורכבים מבחוץ ולוחץ אותם זה אל זה, עד שהלוחות הנפרדים נעשים דופן אחת רצופה של תנור. דמיינו חבית של יין: היא בנויה מקרשים נפרדים, וטבעות המתכת המקיפות אותה הן שמהדקות את הקרשים לכלי אחד אטום. הלימודין כאן עושים בדיוק את העבודה הזאת, אלא שהם עשויים חרס, מקיפים את הלוחות ומקבעים אותם במקומם.
"ונתנן עליו", הבעלים הניח את הלימודין על החלקים ובכך עשה מהם תנור. "והוא טהור": עד אותו רגע היה הכל טהור ופשוט לא היה ראוי לקבל טומאה כלל, שהרי לוחות מפורדים אינם תנור. "נטמא": משהונחו הלימודין במקומם, נחשב התנור כלי גמור וכבר יכול להיטמא. החלקים מהודקים היטב על ידי הלימודין, נחשבים מחוברים זה לזה, ויחד הם תנור אמיתי.
סילוק הלימודין
"סילק את לימודיו, טהור". אם הוסרו הלימודין, חוזר התנור לטהרתו. כיוון שאין דבר שמהדק אותם, שוב אין הלוחות מחוברים זה לזה, ומה שנשאר דינו כתנור שנשבר. לפיכך כל טומאה שקיבל התנור בזמן שעמד מחובר, יוצאת ממנו ברגע שהוסרו הלימודין, בדיוק כדרך שטומאה יוצאת מתנור שנשבר. ההלכה רואה אותו כשבור, והוא טהור לגמרי.
החזרת הלימודין
"החזירן לו, טהור". וכאן החידוש של המשנה: אף אם החזיר את הלימודין למקומם, התנור נשאר טהור ואינו מקבל טומאה מכאן ולהבא. הטעם הוא שהתנור הזה כבר היה בשימוש וכבר הוסק. תנור שאפו בו בשעה שהיה קשור בלימודיו מתעקם, והחום מקבע את הלוחות בצורה מסוימת. משהוסרו הלימודין, שוב אין אפשרות להצמיד את החלקים זה לזה בצורה מדויקת. נשארים ביניהם רווחים שדרכם בורח החום, ולכן תנור כזה נחשב שבור לעולם, ומשום כך אין החזרת הלימודין מועילה כלום והוא אינו מקבל טומאה.
מריחת הטיט
"מרח בטיט", כלומר אם לאחר שהחזיר את הלימודין מרח עליהם טיט. כבר אמרנו שהחזרת הלימודין לבדה שוב אינה עושה מזה תנור, אבל עכשיו הוא מוסיף דבר נוסף, שכבה של טיט על מקומות החיבור. במקרה כזה "מקבל טומאה", הוא שוב ראוי לקבל טומאה, שהרי הטיט סותם את הרווחים שבין החלקים ומחזיר את התנור להיות שלם. ואינו צריך למרוח את כל התנור, אלא די שימלא את הרווחים שבין הלוחות.
"ואינו צריך להסיקנו, שכבר הוסק": אין דורשים ממנו הסקה חדשה כדי שהתנור הזה יקבל טומאה, שלא כתנור חדש שנעשה עכשיו, מפני שלזה כבר יש הסקה בזכותו. בשעה שחוברו הלוחות בתחילה, הסיק את התנור כשיעור הנדרש, שאם לא כן לא היה ראוי לקבל טומאה כלל. ההסקה הראשונה ההיא עומדת לו גם לאחר שהוסרו הלימודין והוחזרו, ולכן הוא נחשב תנור בלי שיוסק מחדש.
מה השוני מן המקרה הקודם
יש להקשות: הרי למדנו בתנור שנחתך וחובר מחדש ונמרח בטיט, שאינו מקבל טומאה עד שיוסק כשיעור. מדוע משנתנו פוטרת מהסקה?
הכל תלוי במה שמחבר את התנור בפועל. במקרה הקודם הטיט הנמרח היה החיבור היחיד בין השברים, ולכן היה צורך בהסקה שתקבע את הטיט ותבטיח שהחיבור שהוא יוצר אכן יחזיק. כאן הלימודין הם המחברים. הטיט שנוסף אחר כך אינו משמש דבק בין הלוחות, וכל תפקידו לסתום את הרווחים. ההסקה נועדה ליצור חיבור, וכיוון שכאן אין נוצר חיבור, אין להסקה שום תפקיד. החיבור כבר קיים מכוח הלימודין, שרק חסרו במקצת, והטיט משלים את החסר. התנור עומד מחובר כמו שהוא, ואינו צריך אלא חיזוק קטן, ולכן הסקה חדשה אינה מן העניין.