משנה ט' פותחת בדינו של "כסת הסבלים" - כרית קטנה שהסבל, הנושא משאות כבדים, מניח על כתפו, כדי שהמשא לא יזיק לעורו בשעת הנשיאה. דינה: "טמאה מדרס" - היא מקבלת טומאת מדרס, משום שלעיתים מורידים הנושאים כרית זו מעל כתפם ומשתמשים בה כמושב לישיבה.
"משמרת של יין - אין בה משום מושב":
המשמרת היא מטלית שדרכה מסננים את היין: היין נשפך דרכה ונופל לתוך גיגית שמתחתיה, ואילו השמרים, הקליפות והמשקעים נותרים במטלית, המתפקדת כמסננת. מאחר שאין דרך לשבת על המשמרת כלל, לעולם אינה מקבלת טומאת מדרס או טומאת מושב.
"סבכה של זקנה - טמאה משום מושב":
הסבכה היא סוג של כיסוי ראש שחובשת אישה מבוגרת. היא מקבלת טומאה משום שלעיתים מסירה האישה את הכיסוי מעל ראשה ויושבת עליו, ומשתמשת בו כמושב. אלא שהלכה זו קשה: בפרק כ"ד, משנה ט"ז, למדנו שדווקא סבכה של ילדה טמאה טומאת מדרס, שכן היא מסירה את הכיסוי מעל ראשה ויושבת עליו מדי פעם, ואילו סבכה של זקנה מקבלת טומאת מת בלבד ולא טומאת מדרס, משום שאין היא נוהגת להסירה מעל ראשה. ואילו במשנתנו נאמר במפורש שסבכה של זקנה טמאה משום מושב. כיצד מתיישבים הדברים?
ליישוב הסתירה נאמרו שתי דרכים:
שני סוגי סבכות: ישנם שני סוגים של מטפחות שנשים מבוגרות חובשות. על הסוג שאין יושבים עליו מדברת המשנה בפרק כ"ד, ולפיכך אינו מקבל טומאה; ואילו כאן מדובר בסוג אחר, שהאישה משתמשת בו לישיבה מדי פעם, ולפיכך הוא טמא משום מושב. זוהי דרכו של הרמב"ם, ובעקבותיו הלך גם הברטנורא.
תיקון הנוסח: אחרים משנים את גרסת המשנה בפרק כ"ד וגורסים שם: של זקנה - טמאה מדרס, ושל ילדה - טמאה טמא מת. כלומר, האישה הצעירה אינה מסירה את הסבכה, ואילו המבוגרת מסירה אותה, ולפיכך סבכתה מקבלת טומאת מדרס. לפי תיקון זה עולה הנוסח שם בקנה אחד עם הנאמר כאן, שסבכה של זקנה טמאה משום מושב.
"חלוק של יוצא החוץ העשוי כסבכה - טהור":
'יוצאת החוץ' היא הזונה, והחלוק הוא השמלה או הגלימה שהיא לובשת, העשויה בצורה רופפת מאוד עד שהיא שקופה. אם עשוי החלוק כסבכה, כלומר ארוג כרשת רופפת - הרי הוא טהור ואינו מקבל טומאה, משום שאינו נחשב בגד ראוי.
"העושה בגד מן החרם - טהור, ומזוטו - טמא":
מן החרם: החרם הוא רשת שבה תופסים דגים, ובה חורים גדולים. העושה ממנה בגד - טהור, ואינו מקבל טומאה, מאותו טעם שבו טהור חלוקה של יוצאת החוץ: אי אפשר ללבשו, שהרי הוא מלא חורים ושקוף, וניתן לראות דרכו מחמת החורים הגדולים שבו.
מזוטו של חרם: כפי שלמדנו קודם לכן, ברשתות שבזמן המשנה היה בתחתית הרשת חלק שאינו עשוי כרשת מלאת חורים, אלא חתיכת בד ארוגה, אולי כדי להכביד את הרשת במידת מה, והוא הנקרא 'זוטו של חרם'. העושה בגד מאותו זוטו, הארוג כבגד - טמא ומקבל טומאה.
"רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף העושה בגד מן החרם וכיפלו - טמא":
הלוקח רשת ומתכסה בה כמות שהיא, ניתן לראות דרכה; אך אם קיפל אותה כמה פעמים עד שאינה שקופה עוד ואין רואים דרכה, הרי היא מקבלת טומאה, שכן היא נחשבת מעתה בגד.
בכך סיימנו את משנה ט'. בחלק הבא נעבור למשנה י', המשנה האחרונה שבפרק כ"ח, ונפתח בפרק כ"ט.