כלים, פרק כ"ו, משנה ט. בפרק הקודם הנחנו כלל יסודי: כלי שנטמא אינו פושט את טומאתו מאליו. הטומאה נשארת בו עד שהחפץ עצמו עובר שינוי ממשי בגופו. משנתנו מיישמת את הכלל הזה בעור שיש עליו טומאת מדרס, כלומר טומאה שבאה מכך שאדם טמא ישב או שכב עליו. השאלה היא שאלה של מידה, במובן מסוים: כמה שינוי צריך העור לעבור כדי שייחשב חפץ אחר ותפרח ממנו הטומאה?
רבי יהודה: נגיעת האיזמל הראשונה
המשנה פותחת במקרה: "או שהוא טמא מדרס", עור שקיבל טומאת מדרס, "וחישב עליו לרצועות ולסנדלין", שבעליו גמר בדעתו לעשות ממנו רצועות או סנדלים להליכה. "כיון שנתן בו את האיזמל, טהור": מן הרגע שהעביר בו את הסכין החותכת והתחיל במלאכה, העור טהור. "דברי רבי יהודה", כך פוסק רבי יהודה. לדעתו די בשינוי הקל שבקלים בגוף החומר כדי להפקיע את הטומאה.
ומדוע המחשבה לבדה אינה מועילה, ואילו החיתוך הקטן מועיל לגמרי? מפני שאין תוכניותיו של אדם אמינות בפני עצמן. היום הוא מתכוון לעשות רצועות, ומחר עשוי הוא לפרוש את המחצלת שוב ולשכב עליה. מחשבה כשלעצמה תמיד אפשר לחזור ממנה. אבל מכיוון שהתחיל בפועל לעצב את העור מחדש לשימוש חדש לחלוטין, אנו סומכים על כך שהתוכנית תעמוד. שני הדברים פועלים יחד: המחשבה נעשית ממשית רק כשהאיזמל נכנס בעור, ומשחתך בו גילה מה באמת בדעתו לעשות, והכלי מאבד את שם הטומאה שעליו.
חכמים: שיעור חמישה על חמישה טפחים
"וחכמים אומרים: עד שימעטנו פחות מחמישה טפחים." חכמים חולקים. לפי פסקם העור אוחז בטומאתו עד שיצטמצמו מידותיו לפחות מחמישה טפחים לכל כיוון, וזאת אף לאחר שהחל לחתוך. כל זמן ששרד בו חלק בשיעור הכשר, הטומאה נחה על אותו חלק.
טעמם נלמד מן השיעור המזערי שקובע מעיקרא את טומאת המדרס. עור או בגד פשוטים, שאין להם בית קיבול, אינם מקבלים טומאת מדרס כלל אלא אם כן יש בהם שטח מסוים, ובעור השטח הזה הוא חמישה טפחים על חמישה. מכאן שביטול הטומאה מחייב שהחתיכה תיפול מן המידה עצמה שעשתה אותה בת קבלת טומאה. הטהרה באה רק כשאין בעור עוד את השיעור הזה.
רבי אלעזר בר צדוק: מהו שינוי אמיתי
"רבי אלעזר בר צדוק אומר: אף העושה מטפחת מן העור, טמאה." רבי אלעזר בנו של רבי צדוק מלמד שאם חתך אדם חלק ממחצלת העור ועשה ממנו מטפחת לניגוב, המטפחת טמאה. מטפחת ומחצלת שייכות לסוג אחד של כלים: שתיהן פשוטות, ואין באחת מהן בית קיבול. לפיכך הפיכת האחת לשנייה אינה שינוי אמיתי כלל, אלא החלפת שימוש פשוט בשימוש פשוט אחר, וטומאת המדרס של המחצלת עוברת ישר אל המטפחת החדשה.
"ומן הכסת, טהורה." אבל אם חתך אדם מטפחת מתוך כסת שהיה עליה טומאת מדרס, המטפחת טהורה. כאן החפץ המקורי היה כסת, וכסת נחשבת כלי קיבול, שהרי היא מחזיקה מילוי בתוכה. כשהוא הופך כלי קיבול לחפץ פשוט שאינו מחזיק דבר, זהו שינוי מן היסוד. הכלי המקורי נחשב כאילו נשבר, ועמו הלכה הטומאה.
בעיקר הדין, אם כן, רבי אלעזר בר צדוק עומד עם חכמים ונגד רבי יהודה: נתינת האיזמל בעור אינה מועילה מאומה. מעשה החיתוך כשלעצמו אין בו ממש; החפץ חייב להשתנות שינוי מהותי בטרם ייגע הדבר בשם הטומאה שעליו. ועוד הוא מחדד ומוסיף: אף במקום שאדם עשה מן העור באמת כלי חדש שאין בו את השיעור הנדרש של חמישה טפחים, גם זה אינו מספיק, וטומאת המדרס נשארת במקומה. מה שההלכה דורשת הוא מעבר של סוג, מחפץ שיש בו בית קיבול, כגון כסת, לחפץ שאין בו בית קיבול, כגון מטפחת לניגוב. רק שינוי מסוג כזה מסיים את הטומאה.
נמצא שהמשנה מעמידה לפנינו שלוש דרגות של שינוי: העברת הסכין הראשונה, לדעת רבי יהודה; מיעוט מתחת לשיעור חמישה על חמישה טפחים, לדעת חכמים; ומעבר מכלי קיבול לחפץ פשוט, לדעת רבי אלעזר בר צדוק. ובכל שלוש הדעות אותו כלל מן הפרק הקודם פועל: הטומאה אינה נעלמת עם שינוי המחשבה, אלא רק עם שינוי בכלי עצמו.