כלים, פרק כ"ה, משנה ט. לאורך כל הפרק הבחינה המשנה בין חלקיו השונים של הכלי: תוכו, אחוריו, ומקום קטן שבו אדם אוחז את הכלי באצבעותיו (בית הצביעה). מן ההבחנות הללו יוצאות כמה קולות, שהרי טומאה שהגיעה לחלק אחד אינה פושטת מאליה בשאר החלקים. באה משנתנו ומלמדת שכל אותן קולות בטלות כשהכלי משמש לקודש: בכלי של קדושה נוהגים בחומרה יתרה מכל הכלים שנידונו עד כה.
אין חילוק בין תוך לאחוריים
"כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך": כלים המשמשים לקודש אין בהם דין נפרד של אחוריים ותוך. בכלי חולין, משקין טמאין שנגעו רק בדופן החיצונה מטמאים את האחוריים ותוכו נשאר טהור. בכלי של קודש אין חלוקה כזו. בין שנגעו המשקין הטמאין בחוץ ובין שנגעו בפנים, נטמא הכלי כולו.
אין מעמד עצמאי למקום האחיזה
"ואין להם בית הצביעה": אף מקום אחיזת האצבעות אין לו מעמד בפני עצמו. בכלי חולין מונים שלושה אזורים שכל אחד מהם עומד להלכה בעצמו: התוך, הדופן החיצונה, ואותו מקום צר הנאחז בין האצבעות. טומאה שנגעה בבית הצביעה אינה מוכרחת לעבור לאחוריים, וטומאה שנגעה באחוריים אינה מוכרחת להגיע לבית הצביעה. בכלי המשמש לקודש פוסקת המשנה אחרת: מקום האחיזה וגוף הכלי חשובים יחידה אחת, ולפיכך טומאה שנגעה בנקודה כלשהי שבו מטמאת את הכלי כולו.
הטבלת כלי בתוך כלי
ממשיכה המשנה, "אין מטבילין כלים בתוך כלים" כשההטבלה היא "לקודש": אין מטבילים כלי כשהוא נתון בתוך כלי אחר. אדם הרוצה לטהר שני כלים בטבילה אחת וחושב להניח את הקטן בתוך הגדול, לעניין קודש אין הדבר מותר, שהרי הכלי הפנימי עלול להיצמד לחיצון ולאטום את מקום הנגיעה שביניהם, עד שאין מי המקווה באים כלל אל אותם משטחים. כל כלי צריך להיכנס למים בפני עצמו, וזו חומרה נוספת המיוחדת לכלי הקודש.
כיצד נכנס כלי לתורת טומאה וכיצד יוצא ממנה
"כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה": כלי נעשה בר קבלת טומאה על ידי מחשבה. יש שאדם מחזיק בידו דבר שבמצבו הנוכחי אינו בכלל תורת טומאה כלל; ברגע שגמר בלבו להשתמש בו ככלי, נעשה כלי, וכל שהוא כלי ראוי לקבל טומאה. ואין צורך לעשות בגוף החפץ שום מעשה כדי שיחול הדבר.
"ואינן עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה": היציאה מכלל קבלת הטומאה אינה נעשית אלא כשמעשה מחדש שינוי בגוף החפץ. אם הכלי כבר טמא, או שכבר עומד בכלל הדברים הראויים לקבל טומאה, מעמדו זה נשמר בידו עד שישתנה בפועל.
הכלל שביסוד הדין
"שהמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה": ההלכה נסמכת על כך שמעשה כוחו לבטל את כל שקדם לו, בין מעשה שקדם ובין מחשבה שקדמה. "ומחשבה אינה מבטלת": במחשבה אין כוח כזה, לא כנגד מעשה שקדם לה ("לא מיד מעשה") ולא כנגד מחשבה שקדמה לה ("ולא מיד מחשבה"). נמצא למעשה, שכלי שנכנס לתורת טומאה במחשבתו של אדם בלבד, אין מחשבה שנייה מוציאה אותו משם. רק מעשה ממש כוחו לשנות את מעמדו של הכלי.