כלים, פרק י"ט, משנה ט'. משנתנו עוסקת בתיבת עץ שהפֶּתח שלה אינו בצד העליון אלא בדופן הצד, ושואלת אילו סוגי טומאה תיבה כזו ראויה לקבל.
ועתה לדין עצמו. "תֵּיבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ", תיבה שפִּיהּ קבוע בדופן הצדדית שלה, הרי היא, כלשון המשנה, "טְמֵאָה מִדְרָס", ולא פחות מזה "טְמֵאַת מֵת": גם טומאת מדרס וגם טומאת מת יכולות לחול עליה. שונה הדבר בתיבה שפִּיהּ פונה למעלה. שם אפשרית טומאת מת בלבד, שהרי הלוח העליון הוא הכיסוי עצמו, שצריך להרימו בכל פעם שרוצים להגיע אל מה שבתוכה, ולוח כזה מעיקרו אינו עשוי לשאת עליו משקל של אדם. תיבתנו עניין אחר היא. הואיל ונכנסים אליה מן הדופן, יכול אדם לשבת על השטח העליון בעוד התיבה ממשיכה לשמש ככלי קיבול. מכיוון שהיא משמשת בכפל תפקיד, מושב וגם בית קיבול, נחשבת היא כלי העשוי לישיבה, ולפיכך גם טומאת מדרס חלה עליה.
רבי יוסי מגביל את הדבר. "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי?" באילו תנאים תיבה בצורה זו מקבלת טומאת מדרס לצד טומאת מת? רק "בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים", כל עוד אין גובהה עשרה טפחים שלמים, "אוֹ שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז" של טפח, כלומר כשאין שפה בולטת בגובה טפח לאורך שוליה העליונים. וטעם הדבר: תיבה שגובהה עשרה טפחים גבוהה מדי לישיבה נוחה, ואין דרך בני אדם לשבת על כלי כזה. ולזבז של טפח סביב השפה העליונה נועץ עצמו במי שמנסה לשבת שם, ונמצא שהשטח אינו ראוי לישיבה. בשני המצבים אין התיבה כלי המיועד לישיבה, ואין טומאת מדרס נאחזת בה.
המשנה ממשיכה בשני מקרים של תיבה שנשברה. "נִפְחֲתָה מִלְמַעְלָה", אם נשברה מלמעלה, כלומר שהשטח המכסה התמוטט, אז "טְמֵאָה טְמֵא מֵת": היא נשארת ראויה לקבל טומאת מת, שהרי עדיין אפשר להחזיק ולאגור בה חפצים, אבל שוב אינה מקבלת טומאת מדרס, שהרי לא נותר עליה מה לשבת.
"נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּה", אם נשברה מלמטה, ברצפת התיבה, יש בזה מחלוקת. "רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא": רבי מאיר סובר שהיא עדיין מקבלת טומאת מדרס, שהרי שטחה העליון שלם ואדם יכול לשבת עליו. אך טומאת מת אינה מקבלת עוד, שהרי בשבירת התחתית שוב אינה יכולה לשמש בית קיבול לאגור בו דברים.
"וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין", חכמים פוסקים שהיא טהורה לגמרי, ואף טומאת מדרס אינה מקבלת. וטעמם: "מִפְּנֵי שֶׁבָּטְלָה הָעִיקָּר בָּטְלָה הַטְּפֵלָה", כיוון שהתפקיד העיקרי חדל, חדל עמו גם התפקיד הטפל. האגירה היא מה שלשמו נעשתה תיבה זו מעיקרה, והישיבה עליה אינה אלא שימוש טפל הנלווה לעיקר. מאחר שהרצפה השבורה הפקיעה מן התיבה את ייעודה המרכזי, אין הייעוד הטפל יכול לעמוד בפני עצמו, ונשארת התיבה בלא שום קבלת טומאה.