כלים, פרק י"ז, משנה ט. הפרק כולו עוסק בשיעורים הקבועים שההלכה סומכת עליהם, וכאן פונה המשנה ליחידת האורך הבסיסית ביותר: האמה. באיזו אמה מדברים חכמים כשהם נותנים שיעור באמות? ומדוע נשמרו שני קני מידה שונים בבית המקדש?
המשנה מזהה את היחידה מיד. כל מקום שההלכה מדברת בו באמות, אומרת המשנה, כוונתה לקנה הבינוני: "האמה שאמרו, באמה הבינונית". יש יותר מאורך אחד שנקרא בשם אמה. יש קנה של חמישה טפחים, יש קנה של שישה טפחים (והוא עשרים וארבע אצבעות), ויש קנה ארוך יותר של עשרים וחמש אצבעות. לפיכך, כשמופיע שיעור באמות בלי הגדרה נוספת, הכוונה לאורך הבינוני, האמה שהיא שישה טפחים.
שתי האמות שבשושן הבירה
"ושתי אמות היו בשושן הבירה": בבית המקדש היה תא שנקרא שושן הבירה, ובו נשמרו שני קנים, כל אחד באורך אמה. גם השם עצמו ראוי לעיון. שושן הייתה מקום כיסא המלכות של פרס, ופרס שלטה ביהודים שישבו בארץ ישראל בשנות בית המקדש השני. כאשר נתן מלך פרס רשות לבנות את המקדש מחדש, ביקש שתוצג במקום דמות של פרס, כדי שכל הבא לשם ייזכר תחת איזו מלכות הוא חי, ובקשתו נתקבלה. מאותה דמות קיבל התא את שמו. שני הקנים שנשמרו בו מדדו את האמה הבינונית, האורך שההלכה מתכוונת אליו בדרך כלל.
אחר כך אומרת לנו המשנה היכן היה מונח כל קנה. האחד היה בפינה שבה נפגשים הכותל הצפוני והמזרחי, "קרן מזרחית צפונית"; והשני במקום חיבורם של הכותל המזרחי והדרומי, "קרן מזרחית דרומית". ולעניין אורכם: הקנה שבמזרחית צפונית היה "יתרה על של משה", ארוך מאמתו של משה רבנו, הקנה המקובל של שישה טפחים, "חצי אצבע". והקנה שבמזרחית דרומית היה יתר על הראשון בחצי אצבע נוספת, ונמצא שהוא עמד על אצבע שלמה יותר מאמתו של משה רבנו, השיעור שההלכה מתכוונת אליו בסתם.
למה אחת גדולה ואחת קטנה?
ולמה שתיים? המשנה מציגה את הקושי בעצמה: "ולמה אמרו אחת גדולה", מפני מה תיקנו אמה אחת ארוכה, "ואחת קטנה", ואחת קצרה? והתשובה באה מיד: "אלא שהאומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה, כדי שלא יבואו לידי מעילה". האומנים שעבדו בבית המקדש קיבלו על עצמם את העבודה לפי הקנה הקצר, זה של עשרים וארבע אצבעות, ובשעת התשלום נמדדה העבודה הגמורה לפי הקנה הארוך. כך לא היה אפשר שייכשלו במעילה, שייהנו מכספי הקדש בכך שייקחו אפילו שבריר מעל למה שהשתכרו באמת.
נצייר זאת בפועל. אומן מקבל על עצמו לבנות כותל בשקל לאמה. מודדים את האורך בקנה הקטן, ויוצא מאה אמות רגילות, ולפיכך הסכום המוסכם הוא מאה שקלים. כשנשלמת המלאכה מודדים את הכותל הגמור שוב, הפעם בקנה הגדול. אותן מאה אמות רגילות מתגלות כתשעים ושש אמות גדולות בלבד, והאומן מקבל תשעים ושישה שקלים. הוא ספג הפחתה של ארבעה אחוזים מן הסכום שיכול היה לתבוע, והכול כדי להיות בטוח בתכלית הדקדוק שלא עברה לידו מטבע אחת מכספי בית המקדש שלא כדין.
יש לימוד יפה החבוי בשני הקנים הללו. כספי ציבור תובעים זהירות יתרה. במקום ליטול בדיוק את מה שהיה אפשר לתבוע בצדק, קיבלו עליהם עובדי בית המקדש פחות מכך, כדי להישאר נקיים לגמרי לפני הקדוש ברוך הוא ומעל לכל חשד של שימוש שלא כהוגן בדבר שהוקדש.