כלים, פרק י"א, משנה ט. הפרק עוסק בכלי מתכות ובתנאים שבהם הם מקבלים טומאה. משנתנו מיישמת את הכללים הללו על תכשיט: נזם, וביתר דיוק נזם שנפרק לחלקיו.
לפני שנוכל לקרוא את המשנה, דרושה לנו תמונה של התכשיט המתואר בה. הנזמים באותה תקופה היו מורכבים משני חלקים נפרדים. החלק התחתון היה עשוי בצורת קדרה קטנה, וחלולה מבפנים. עליו היה קבוע חלק נוי שצורתו דומה לעדשה. מן החלק הזה יצא כלפי מעלה חַח (וו), שהיה מושחל בנקב שבאוזן ומחזיק את התכשיט כולו במקומו.
הנזם שנפרק
המקרה הפותח של המשנה הוא נזם שנעשה בדיוק בצורה הזאת: "נזם", עגיל, "שהוא עשוי כקדרה מלמטה", שחלקו התחתון עשוי בצורת קדרה, "והעדשה מלמעלן", וחלק הנוי הדומה לעדשה יושב עליו. ואז קורה לו דבר: "ונפרק", התכשיט התפרק, ושני החלקים אינם מחוברים עוד. עכשיו, כשכל חלק עומד בפני עצמו, המשנה פוסקת בכל אחד מהם בנפרד.
הבסיס שצורתו קדרה
"כקדרה טמא משום כלי בית קיבול": החלק שצורתו קדרה מקבל טומאה כדין כלי שיש לו בית קיבול. החלל שבו לא היה נוי בלבד. נשים היו נותנות בתוכו בושם, וכך שימשה הקדרה הקטנה ככלי קיבול ממש. ומאחר שהוא של מתכת ומאחר שהוא מכיל דבר, הרי הוא כלי שיש לו בית קיבול, וכלי מתכת שיש לו בית קיבול מקבל טומאה.
העדשה שמלמעלה
"והעדשה טמאה בפני עצמה": החלק שצורתו עדשה מקבל טומאה בזכות עצמו. אף שאין תחתיו עוד הקדרה הקטנה, לא איבד את שמו ככלי. החח עדיין מחובר בו, ולכן אפשר עדיין לקבעו באוזן ולענוד אותו כנזם ממש כמו שהוא. תכשיט מתכת שממשיך לשמש כתכשיט נשאר כלי, ולפיכך גם הוא מקבל טומאה.
החח לבדו
"צנורה טהורה": אם החח עצמו נפרד, הוא נשאר טהור ואינו מקבל טומאה כלל. הטעם הוא שלחח אין שום שימוש עצמאי. אין עונדים אותו ואין משתמשים בו לבדו; כל קיומו הוא כדי להחזיק את הנזם באוזן. משעה שהוא עומד לעצמו אין הוא כלי אלא חלק מכלי, וחלק בלבד אינו מקבל טומאה.
הנזם שצורתו אשכול
המשנה מסיימת בסוג שני: "העשוי כמין אשכול ונפרק, טהור". זהו נזם שנעשה בדמות אשכול ענבים, מארבע או חמש חוליות (חרוזים) המקובצות יחד. אם נפרק נזם כזה, כל החלקים טהורים. כאן אין לשום חרוז בודד שימוש כלשהו לעצמו; רק האשכול המקובץ הוא התכשיט. משנתפרק האשכול, מה שנשאר הם חרוזים בודדים שאינם כלים, ולכן אינם מקבלים טומאה.
העיקרון העובר בכל המשנה הוא אחד: לאחר שנשבר כלי מתכת, שואלים על כל חלק שנשאר אם הוא עדיין עושה משהו. אם הוא מקבל, כמו הקדרה הקטנה, או אם עדיין אפשר לענוד אותו, כמו העדשה עם החח שלה, הרי הוא כלי והוא מקבל טומאה. ואם הוא שבר בלבד שאינו משמש לכלום בפני עצמו, כמו החח הערום או חרוז בודד מן האשכול, הרי הוא טהור.