כלים, פרק א, משנה ט. הפרק שלנו עולה שלב אחר שלב בסולם של קדושה, מארץ ישראל לירושלים ומשם פנימה אל בית המקדש. עכשיו מגיעה המשנה אל השלבים האחרונים והגבוהים ביותר: הרצפה הפתוחה שבין המזבח לאולם, אחריה ההיכל, ובראש הסולם קודש הקודשים.
התמצאות בשטח המקדש
המשנה מניחה שיש לנו מפה בראש, ולכן נשרטט אותה. אדם העומד בעזרת כוהנים ופניו למערב פוגש קודם כול את המזבח, ומעברו מתנשא בניין ההיכל. בחזית המזבחית שלו, זו הפונה מזרחה אל המזבח, עמד אולם כניסה רחב שנקרא האולם. בתוך הבניין היו שני חדרים. הקרוב הוא ההיכל, שמכונה בפשטות הקודש, ובו עמדו המנורה, השולחן שעליו לחם הפנים, ומזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת. פנימה יותר, מאחוריו, היה קודש הקודשים, החדר הפנימי ביותר, ובו עמד הארון.
הרצפה שלפני ההיכל: בין האולם ולמזבח
המשנה פותחת ברצועת הרצפה שלרגלי הבניין: "בין האולם ולמזבח", השטח שמן המזבח ועד האולם, "מקודש ממנה", כלומר קדוש יותר מעזרת הכוהנים שנידונה במשנה הקודמת. מדובר בעשרים ושתיים אמה ממזרח למערב. כמעט בכל דבר דינו כדין עזרת כוהנים, ובכל זאת המשנה מעלה אותו בדרגה, ומפרשת במה ההבדל: "שאין בעלי מומין", כוהן שיש בו מום, "ופרועי ראש", וכוהן ששיער ראשו גדל, "נכנסים לשם", אינם מורשים להיכנס לשטח הזה.
כוהן בעל מום פסול לכל עבודה שבבית המקדש. כמו כן כוהן מחויב לגלח את שערו ולקצרו בתוך כל שלושים יום, וכיוון שגדל השיער מעבר לכך הוא נקרא פרוע ראש. שני אלה אינם דורכים על הרצפה שלפני האולם. ואף על פי כן, שניהם, בעל המום ופרוע הראש, רשאים היו להיכנס לעזרת כוהנים. דווקא האיסור הזה הוא שמעלה את הרצועה הפנימית בקדושתה על העזרה.
ההיכל
"ההיכל מקודש ממנו": ההיכל, הנקרא גם הקודש, קדוש יותר מאותה רצפה, והמשנה נותנת את הטעם: "שאין נכנס לשם", אין אדם נכנס פנימה, "שלא רחוץ ידיים ורגליים", אם לא רחץ את ידיו ואת רגליו.
מן התורה חייב כוהן לקדש ידיו ורגליו ממי הכיור, שעמד מחוץ לבניין, קודם שייכנס ויעבוד. המשנה שלנו מלמדת תקנה נוספת מדברי חכמים: אף כוהן שאינו נכנס כדי לעבוד כלל אינו נכנס להיכל אם לא רחץ ידיים ורגליים.
שימו לב שההשוואה בין שני הפסולים אינה שווה. במום ובשיער גדול החמירו חכמים ודחו את הגבול חוצה, ומנעו מכוהן כזה לעמוד אף על הרצפה שמחוץ לבניין. ומדוע דין הרחיצה קל יותר? המום והשיער שלא גולח הם בגופו של האדם עצמו, ואילו ידיים ורגליים שלא נרחצו הם חיסרון שבא מבחוץ, עניין חיצוני. במקום שהפגם נמצא בגוף עצמו הרחיקו אותו כבר מן הרצפה שלפני ההיכל; ובמקום שהפגם חיצוני בלבד התירו לו לעמוד שם.
קודש הקודשים
"קודש הקודשים מקודש מהם": החדר הפנימי קדוש משניהם, מן ההיכל ומן הרצפה שלפניו, "שאין נכנס לשם", שאין רשות כניסה לשום אדם, "אלא כוהן גדול", חוץ מן הכוהן הגדול, "ביום הכיפורים", ואף הוא רק ביום הכיפורים, "בשעת העבודה", ואף אז רק לצורך העבודה. ביום הכיפורים נכנס לשם ארבע פעמים נפרדות, וכל כניסה שייכת לשלב אחר בעבודת היום. כל כניסה אחרת, בין של הכוהן הגדול ביום אחר ובין של כל אדם בכל זמן, חייבים עליה מיתה בידי שמיים.
רבי יוסי: חמישה דברים שבהם שווים השניים
"אמר רבי יוסי", רבי יוסי מוסיף את דעתו: "בחמישה דברים בין האולם ולמזבח שווה להיכל", בחמישה עניינים מעמדה של הרצועה שלפני האולם זהה למעמדו של ההיכל.
ארבעה מן החמישה הוא כורך במשפט אחד: "שאין בעלי מומין", כוהן בעל מום, "ופרועי ראש", כוהן שלא גילח שערו, "ושתויי יין", כוהן ששתה יין, "ושלא רחוץ ידיים ורגליים", וכוהן שלא רחץ ידיו ורגליו, "נכנסין לשם", אין אף אחד מהם נכנס לשם, בדיוק כשם שאין אף אחד מהם נכנס להיכל.
בכך חולק רבי יוסי על תנא קמא של משנתנו. הדעה הראשונה סוברת שכוהן שלא רחץ ידיים ורגליים, וכן כוהן שטעם יין, עדיין רשאי לעמוד על הרצפה שמחוץ לבניין, ונאסר עליו ההיכל בלבד. רבי יוסי משווה את שני המקומות בכל ארבעת המקרים הללו.
הדבר החמישי: פרישה בשעת הקטרת הקטורת
ועכשיו הדבר החמישי: "ופורשין מבין האולם ולמזבח", מתפנים מן השטח הזה, "בשעת הקטרה", בשעה שמקטירים את הקטורת. התורה אוסרת על אדם להישאר בתוך ההיכל בשעה שהקטורת עולה, ורבי יוסי מרחיב את הפרישה גם לרצפה שלפני האולם: אף היא צריכה להתפנות, כשם שההיכל מתפנה. וכך הדין בקטורת שעל מזבח הזהב פעמיים ביום, וכך גם בהקטרה השלישית, הקטורת שמכניסים לקודש הקודשים ביום הכיפורים.
אף שהמשנה מביאה את הדין החמישי הזה בלי לציין מחלוקת, באמת תנא קמא חולק גם כאן. לדעתו חובת הפרישה מן הרצפה ההיא נאמרה בשתי ההקטרות של כל יום בלבד, ואינה חלה על קטורת יום הכיפורים, המוקטרת בתוך קודש הקודשים. המחלוקת ביניהם אינה אם פורשים, אלא באיזו הקטרה של קטורת מתחייב אדם להתפנות מן המקום.
וכך העלתה אותנו משנתנו מעזרת הכוהנים ועד המקום שבו נח הארון, וסימנה בכל שלב מי בדיוק רשאי לעמוד שם ובאיזה מצב. כל שלב בעלייה נקבע לא לפי הבנייה שבו אלא לפי הזהירות הנוספת הנדרשת מן האדם שדורך בו.