כלים, פרק ט, משנה ח. פרקנו עסק עד כה בכלי החרס הסתום ב"צמיד פתיל", חותם הדוק המגן עליו ועל מה שבתוכו מטומאת מת שבאוהל, ובשאלה איזו פרצה מבטלת את ההגנה הזאת. משנתנו חוזרת לתנור הסתום, אלא שמזווית חדשה, ומשם היא עוברת לחביות סתומות ולחצבים גדולים.
לתנור של חרס יש בדרך כלל "עין", פתח שדרכו יוצא העשן כדי שהתנור לא יתחמם יתר על המידה. כך הוא בנוי לפעול. משנתנו מדברת במי שלקח טיט וסתם את אותה עין, וסגר את התנור לגמרי. ועכשיו נפתח נקב בטיט הסותם עצמו. כמה גדול צריך הנקב להיות כדי שנאמר שהתנור אינו סתום עוד, וחזר להיות פתוח לטומאה?
שיעור הכוש
לשון המשנה: "תנור שניקב מעינו", תנור חרס סתום שעינו הסתומה ניקבה. וכמה? המשנה נותנת "מלוא כוש נכנס ויוצא", והכוש "דולק": הנקב צריך להיות רחב דיו שכוש דלוק יעבור בו ויצא ממנו בלי ששלהבתו תיכבה מחמת דוחקו של המעבר. פחות מכך אין זו נחשבת פריצה של החותם שבעין.
על כך משיב רבי יהודה בשתי מילים, "שלא דולק", וקובע שיעור מחמיר יותר. לדעתו אין צורך בנקב רחב כל כך. אף אם הכוש נכנס ויוצא ושלהבתו כבה בדרך מפני שהמקום דוחק אותה, כבר בטל חותמו של התנור.
נקב בצד המגופה
עכשיו עוברת המשנה למקרה ההפוך: הנקב נעשה לא באמצע הטיט הסותם את העין, אלא בצדו, במקום החיבור שבין הטיט לדופן הפתח. וכאן שני התנאים מחליפים תפקידים. כנראה נמסרה מסורת בדבר שני השיעורים הללו, הכוש הנכנס ושלהבתו דולקת והכוש ששלהבתו כבה, והמחלוקת היא איזה שיעור נאמר בכל אחד משני סוגי הנקב.
לשונה: "ניקב מצידו", הטיט הסותם ניקב בצדו. המשנה שוב נותנת "מלוא כוש נכנס ויוצא", אלא שהפעם בתוספת "שלא דולק": אף במקום שהשלהבת כבה בדרך, נקב כזה מבטל את הצמיד פתיל. נמצא שכאן התנא הראשון הוא המחמיר. רבי יהודה עונה במילה אחת, "דולק": בנקב שבצד הוא דורש נקב רחב יותר, שהכוש נכנס בו ויוצא ושלהבתו עוד דולקת.
שיעוריו המחמירים של רבי שמעון
תנא שלישי מחמיר משניהם. לשונו של רבי שמעון שני חלקים לה. "מן האמצע נכנס": כשהנקב באמצע הטיט, אין הוא דורש שהכוש יעבור בו ויצא. די שהכוש יוכל להיכנס, ואפילו שלהבתו כבה מחמת הכניסה עצמה, וקוטר הנקב רחב מן הכוש כמלוא נימה, וכבר בטל חותם התנור. "מן הצד אינו נכנס": בנקב שבצד שיעורו קטן עוד יותר, נקב שעוביו ככוש בדיוק, שאין הכוש נדחק לתוכו כלל, ואף בזה די כדי לבטל את החותם.
והשווה זאת לדעות הראשונות. הן דיברו בכוש נכנס ויוצא; רבי שמעון מסתפק באמצע בכניסה לבדה, ובצד בנקב שאין הכוש נכנס בו כלל. נמצא שהוא מחמיר משניהם בשני המקרים.
מגופת החבית
את אותו חילוק עצמו העביר רבי שמעון לתחום אחר: "וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה". הוא אמר דבר מקביל במגופת הטיט הסותמת חבית של חרס משניקבה: נקב בצד המגופה מפקיע את חותם החבית בשיעור קטן מנקב שבאמצעה.
השיעור המבטל את חותם החבית הוא "מלוא מיצה שנייה", עוביו של הפרק השני, "של שיפון". השיפון גדל פרקים פרקים, וכל פרק דק מזה שתחתיו: התחתון עב ביותר, זה שמעליו דק ממנו במקצת, והשלישי דק עוד. השיעור כאן הוא עוביו של אותו פרק שני, מן הארץ ומעלה.
ואין שני המקומות נמדדים בשווה. "מן האמצע נכנס": נקב באמצע המגופה צריך להיות רחב דיו שתיכנס בו אותה מיצה שנייה של הגבעול. "מן הצד אינו נכנס": בצד די בפחות, נקב שעוביו כעובי הגבעול בדיוק, שאין הגבעול נכנס בו בפועל, ובזה כבר נחשבת החבית כמי שאין לה חותם.
מגופות החצבים הגדולים
וכן הדין, אמר רבי שמעון, בחצבים גדולים: "וכן היה אומר בחצבין גדולים שניקבו", בחצבי חרס גדולים שהטיט הסותם אותם ניקב. שיעורם "מלוא מיצה שנייה", מלוא הפרק השני, "של קנה", צמח שאף הוא גדל פרקים פרקים, עב בשורשו והולך ודק כלפי מעלה.
ושוב המקום קובע. "מן האמצע נכנס": נקב באמצע הטיט הסותם צריך להיות רחב דיו שתיכנס בו אותה מיצה שנייה של הקנה. "מן הצד אינו נכנס": בצד די שיהיה כעובי הקנה עצמו, כך שאין הקנה עובר בו, והחצב נחשב כמי שאין לו חותם.
שתי הגבלות
לאחר שנתנה שיעורים אלו של שיפון ושל קנה לחביות ולחצבים, מגבילה אותם המשנה. "במה דברים אמורים?" באילו מצבים נאמרו שיעורי המינימום הללו? "בזמן שנעשו ליין": דווקא כשהכלי נעשה להחזיק יין. "אבל אם נעשו", אבל אם נעשה "לשאר משקין", לשמן או לדבש או לחלב, אין כאן שיעור כל עיקר: "אפילו כל שהוא, טמאין", הנקב הקטן שבקטנים בטיט הסותם מבטל את חותם הכלי, והוא מקבל טומאה מן המת השוכב עמו תחת גג אחד.
ובאה הגבלה שנייה. "במה דברים אמורים?" אף ביין, אימתי נאמרו אותם שיעורים? "בזמן שלא נעשו", כשהנקב נעשה מאליו ולא "בידי אדם". "אבל אם נעשו", אבל אם נעשה במתכוון "בידי אדם", אין שיעור: "אפילו כל שהוא, טמאין", נקב כמלוא מחט די בו לבטל את חותמם של חבית היין או של החצב, והם מקבלים טומאה ממת שבאותו אוהל.
כשדופן הכלי עצמו ניקב
עד כאן דובר בטיט הסותם את פי כלי החרס. עכשיו עוברת המשנה לנקב שבגוף הכלי עצמו. "ניקבו": חבית או חצב שניקבו הם עצמם, כמה גדול הנקב שמכניס את טומאת המת? הדבר תלוי בייעוד שלשמו נעשה הכלי.
"העשוי לאוכלין, שיעורן בזיתים": כלי שנעשה לאוכל נמדד בשאלה אם הוא עוד מחזיק זיתים. משנעשה הנקב רחב כדי שיפול ממנו זית, יש לטומאה דרך להיכנס. "העשוי למשקין, שיעורן במשקין": כלי שנעשה למשקה נמדד בשאלה אם הוא עוד מחזיק משקה, ומשהמשקה מטפטף ויוצא מן הנקב, אף הטומאה נכנסת בו.
"העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו": כלי שנעשה לשני הצרכים נידון בשיעור המחמיר מבין השניים, "בצמיד פתיל ובכונס משקה". המשקה הוא החומרה, שהרי נקב קטן בהרבה כבר מכניס משקה, ואילו הזית צריך נקב גדול ממנו בהרבה. לפיכך אף שכלי כזה סתום מכל צדדיו בצמיד פתיל, הטומאה נכנסת בו בכל נקב שהמשקה יכול להיכנס בו.