כלים, פרק ה, משנה ח. הפרק עוסק בטומאת תנור של חרס ובדרכים שבהן תנור מאבד את שם הכלי שעליו. המשנה הקודמת דיברה על שבירת תנור טמא בחיתוך לאורכו, מלמעלה למטה, עד שאינו כלי עוד והוא טהור. משנתנו עוסקת בחיתוך מסוג אחר: לא לאורך גובהו של התנור אלא סביבו, חיתוך אופקי שמפריד אותו לחוליות.
חתכו את התנור לחוליות
"חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת לְרָחְבּוֹ, טָהוֹר" (חתכו לחוליות לרחבו, טהור). אדם שלוקח תנור טמא וחותך אותו לרחבו, באופן אופקי, מקבל לידיו ערימה של טבעות, שכל אחת מהן נראית כמעין סופגנייה גדולה. במצב כזה התנור טהור.
הטעם פשוט. אין אף טבעת אחת מהן שבפני עצמה גבוהה דיה או מעוצבת דיה כדי להיקרא תנור. כל טבעת היא פשוט חלק מתנור שנשבר, ותנור שבור אינו כלי כלל. הטומאה בטלה ממנו.
חיבור החוליות בטיט
"מְרָחוֹ בְטִיט, מְקַבֵּל טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין" (מרחו בטיט, מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין). נניח שהבעלים אוסף את החוליות שנחתכו, מעמיד אותן זו על גב זו בסדר המקורי, ואחר כך מורח טיט על פני החוץ. הכשירות לקבל טומאה יכולה לחזור. הטיט מדביק כל חוליה לזו שמעליה, וכך עומד לפניו שוב תנור שלם, כלי אמיתי לכל דבר.
ככל תנור חדש, אין הוא מקבל טומאה מיד. תחילה צריך להסיקו: לחמם אותו עד כדי כך שאפשר לאפות בתוכו סופגנין (עוגת בצק רכה). משהגיע לשלב הזה, דינו של התנור המשוחזר כדין כל תנור אחר, והוא מקבל טומאה.
מריחת הטיט במרחק מן התנור
"הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת הַטְּפֵלָה וְנָתַן חֹל אוֹ צְרוֹר בֵּינְתַיִם" (הרחיק ממנו את הטפלה ונתן חול או צרור בינתיים). כאן המשנה מתארת סידור מחוכם. במקום למרוח את החוליות השבורות עצמן, הוא מעמיד אותן זו על גב זו בצורת תנור, ואחר כך בונה את הטפלה, מריחת הטיט, במרחק של כמה אצבעות מהן, לפי קווי המתאר של התנור אך בלי לגעת בו. נוצר רווח בין דפנות התנור ובין הטפלה שמסביב, והוא ממלא את הרווח בחול או בצרורות, דוחס אותם כחומר בידוד.
"בָּזֶה אָמְרוּ: הַנִּדָּה וְהַטְּהוֹרָה אוֹפוֹת בּוֹ וְהוּא טָהוֹר" (בזה אמרו: הנידה והטהורה אופות בו והוא טהור). על תנור שנבנה בדרך זו קבעו החכמים שנידה, הנושאת טומאה, ואשה טהורה יכולות שתיהן לאפות בו את פתן יחד, והתנור עצמו נשאר טהור. הנידה אכן מכניסה את ידיה לתוכו כדי לסדר את בצקה, ובכל זאת אין טומאה עוברת לתנור, שכן מבחינה הלכתית אין הוא אלא תנור שבור. הטיט אינו נדבק בשברים כלל, ולכן אינו מאחד אותם לכלי אחד.
התוצאה מפליאה. התנור עובד: אפשר באמת לאפות בו. אך השימושיות לבדה אינה עושה אותו כלי, ומאחר שהחוליות לא חוברו זו לזו מעולם, לא נעשה תנור מבחינה הלכתית כלל. משום כך יכולות שתי הנשים לעבוד זו בצד זו בלי שתעבור טומאה ביניהן. הסידור הזה הוא בפועל דרך מותרת לעקוף את הבעיה: התנור שמיש לחלוטין, ועם זאת אינו מטמא לא אדם ולא דבר.