כלים, פרק ג', משנה ח'. המשניות כאן עוסקות בכלי חרס שניקב נקב המוציא אותו מכלל כלי שימושי ומטהר אותו. ההלכה שנשנתה קודם לכן היא שאם סתמו כלי כזה בזפת, מעמדו תלוי במה שהוא מיועד להכיל: אם הוא עומד לצונן בלבד, סתימת הזפת מועילה והכלי חוזר לקבל טומאה, שכן הוא באמת משמש כבית קיבול. אם הוא עומד גם לחמין, אין בסתימה כלום, שהחום ממיס את הזפת, והכלי נשאר טהור. חבית של חרס היא כלי המשמש לצונן, ולכן סתימת זפת מועילה בה לגמרי להחזירה למעמד של כלי שלם. משנתנו פונה עכשיו אל הסתימה עצמה: האם הזפת נעשית חלק מן החבית לעניין העברת טומאה?
כמה מן הזפת נחשבת כחבית?
המשנה פותחת: "חבית שניקבה ועשאה בזפת יתר מסורכה", חבית שניקבה ובעליה סתמו אותה בזפת מרובה יותר ממה שהנקב היה צריך. אחר כך נטמאה החבית. מה דינם של אוכל או משקה הנוגעים בזפת?
באה ההלכה: "הנוגע בסורכה טמא". אוכל או משקה הנוגעים בשיעור הזפת הדרוש לסתימה נטמאים, שכן אותו שיעור נבלע כביכול בתוך החבית ונושא עמו את טומאתה. ומוסיפה המשנה "יתר מסורכה טהור": הנוגע בזפת העודפת על מה שהתיקון הצריך, טהור.
הכלל ברור. רק אותו שיעור זפת שהכלי באמת זקוק לו כדי לשמש בית קיבול נחשב כחלק מן הכלי. כל מה שנערם מעבר לכך הוא סתם זפת המונחת על גבי חבית, ואין לה חלק בטומאתה. לפיכך, כשהחבית טמאה, נגיעה בחלק ההכרחי של הסתימה מטמאה, ונגיעה במותר אינה מטמאה.
זפת שנטפה על החבית
עניין שני, והפעם זפת שהגיעה במקרה. לשון המשנה: "זפת שנטפה על החבית", זפת שנטפה על חבית של חרס וקרשה במקום שנפלה. אם נטמאה החבית אחר כך, ההלכה היא "הנוגע בה טהור": כל הנוגע באותה זפת נשאר טהור. אין שום דבר בשימושה של החבית התלוי בזפת הזאת. היא אינה סותמת פרצה ואינה מתקנת פגם, ומכיוון שאינה מוסיפה דבר לדרך פעולתו של הכלי, אין ההלכה מחשיבה אותה כחלק מן החבית. לפיכך אין טומאת החבית מגיעה אליה.
המשפך שנסתם בזפת
עכשיו עוברת המשנה למשפך. המשפך רחב מלמעלה וצר מלמטה, ובתחתיתו פתח, כך שכל מה שנשפך לתוכו זורם ויוצא מלמעלה למטה. הוא צינור מעבר, לא בית קיבול. אבל אם סתם אדם את הפתח התחתון בזפת, הכלי יכול עכשיו להחזיק את תכולתו, והשאלה היא אם נעשה בכך כלי המקבל טומאה.
ובלשון המשנה: "משפך של עץ ושל חרס שפקקו בזפת", משפך של עץ או של חרס שנקבו התחתון נסתם. הדעה הראשונה היא של רבי אלעזר בן עזריה, הפוסק "מטמא": לדעתו המשפך מקבל טומאה מעכשיו. משנחסם הפתח, אין הכלי מוליך עוד את מה שנשפך לתוכו אלא מחזיק אותו, וכל דבר המחזיק את תכולתו הוא כלי.
רבי עקיבא מחלק בין החומרים. הוא "מטמא בשל עץ", משפך עץ שנפקק מקבל טומאה, אבל "ומטהר בשל חרס", של חרס נשאר טהור ואינו מקבל טומאה כלל. מאחורי החילוק עומדת הערכה מעשית: הזפת אינה נדבקת יפה בחרס, ואי אפשר לסמוך על הסתימה שתחזיק מעמד. וכיוון שאין כאן פקק אמיתי, משפך החרס לעולם אינו נעשה כלי המחזיק את תכולתו, ולכן אינו נעשה כלי כלל. בעץ הדבר אחר. שם הזפת נאחזת, הסתימה מתקיימת, והמשפך נחשב בית קיבול.
הדעה האחרונה היא של רבי יוסי, הפוסק "מטהר בשניהם", ומשווה את העץ ואת החרס לטהרה. לדעתו אין הזפת פקק שאפשר לסמוך עליו לא בזה ולא בזה, ולכן בשני המקרים לא נעשה המשפך כלי המחזיק באמת את מה שנשפך לתוכו.
החוט העובר בכל המשנה אחד הוא: הזפת מקבלת את מעמד הכלי רק במידה שהכלי באמת תלוי בה. הזפת הדרושה לסתימת הנקב נעשית חלק מן החבית; זפת עודפת וטיפות שנפלו במקרה אינן נעשות חלק ממנה. והשאלה אם יש בכוח הזפת להפוך משפך לבית קיבול תלויה בשאלה אם אפשר באמת לסמוך על הסתימה שהיא יוצרת.