היום אנו ממשיכים בלימוד מסכת כלים ומשלימים את הפרק העשרים ותשעה. נלמד את המשנה השמינית, החותמת את הפרק, ומשם נפנה אל הפרק השלושים - הפרק האחרון של המסכת.
"שיירי חרחור מלמטן שבעה":
למדנו בפרק כ"ה במשנה ב' על המרדע - מוט ארוך המשמש בחרישה. בקצהו האחד קבוע מסמר הנקרא דרבן, שתפקידו לכוון את הבהמה ולשמור עליה במסלולה ובכיוון הרצוי. בקצהו השני קבוע להב מתכת הנקרא חרחור, המשמש לחפירת האדמה שמתחת למחרשה ולניקוי גושי האדמה הנדבקים אליה.
המשנה מלמדת שאם נשבר המרדע ונשתייר החלק התחתון שלו, הפונה לצד החרחור, ובקצהו מחובר החרחור - אם אורכו שבעה טפחים, כל אותם שבעה טפחים נחשבים חיבור לחרחור. פחות משבעה טפחים אינו נחשב חיבור, משום שאין בו שימוש. זוהי דעת חלק ממפרשי המשניות, על פי דרכם בהבנת המשנה בפרק כ"ה. ראוי לציין כי ישנן גישות שונות בביאור הביטוי "שיירי חרחור מלמטן שבעה", וכאן הובאה גישת התפארת ישראל.
"יד מגריפה של בעלי בתים":
המגריפה היא כלי הגורף ומברש החוצה את האפר מתוך התנור, וכן את הטיח וכל המצטבר בתחתיתו. בשיעור אורך הידית הנחשבת חיבור למגריפה נחלקו בית שמאי ובית הלל:
מגריפה של בעלי בתים: בית שמאי אומרים שבעה טפחים נחשבים חיבור, ובית הלל אומרים שמונה.
מגריפה של סיידין - אנשי מקצוע שתפקידם לנקות את הסיד והטיח מן התנור, ומן הסתם נזקקים לידית ארוכה יותר: בית שמאי אומרים תשעה טפחים, ובית הלל אומרים עשרה.
"יתר מכאן, אם רצו לקיים - טמא":
למה מתייחסים דברים אלו? בעניין זה שתי גישות:
שיטת הברטנורא: ה"יתר מכאן" מוסב על המגריפה בלבד - מגריפה של סיידין שידיתה ארוכה מעשרה טפחים לדעת בית הלל, או מגריפה של בעלי בתים שידיתה ארוכה משמונה טפחים לדעת בית הלל. אם רצה האדם, מסיבה כלשהי, לקיים ידית ארוכה מן השיעור, כל הידית - אפילו באורך שנים עשר, חמישה עשר או עשרים טפחים - נחשבת חיבור ומקבלת טומאה.
שיטת מפרשים אחרים: אין המילים "יתר מכאן" מוסבות על המקרה הסמוך בלבד ועל מחלוקת בית שמאי ובית הלל בין מגריפה של בעלי בתים למגריפה של סיידין, אלא הן חוזרות עד למשנה ד', לחוט מאזניים של זהובים, ומלמדות כלל כללי: השיעורים שנמנו - שלוש אצבעות, טפח, שני טפחים, שלושה טפחים, עשרה טפחים - הם השיעורים הרגילים; אך אם רצה האדם, מאיזו סיבה שתהיה, ידית ארוכה יותר, חוט ארוך יותר או תוספת ארוכה יותר, הרשות בידו, והכול נחשב חיבור ללא הגבלת אורך.
"ויד משמשי האור - כל שהוא":
בכך חותמת המשנה, ועמה נחתם פרק כ"ט. הכוונה לידיות של כלים המשמשים לחתות באש: מחבת ארוכה שמטגנים בה על האש, או שיפוד - מוט ארוך שחלקו מסתובב על האש לצליית עוף וכיוצא בזה. ידיות אלו צריכות להיות ארוכות ביותר, שהרי אין האדם רוצה להתקרב אל האש. לפיכך בכלים המשמשים ממש באש, כל אורך שהוא נחשב חיבור, שכן אדם מבקש להרחיק את עצמו מן האש ככל האפשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור שיירי המרדע הנחשבים חיבור לחרחור, את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשיעור ידית המגריפה של בעלי בתים ושל סיידין, את שתי הגישות בביאור "יתר מכאן אם רצו לקיים טמא", ואת הכלל שידיות משמשי האור נחשבות חיבור בכל אורך שהוא.
בכך סיימנו עשרים ותשעה פרקים ממסכת כלים, מסכת גדולה, ומכאן נפתח בפרק השלושים - הפרק האחרון של המסכת.