כלים, פרק כ"ו, משנה ח'. הפרק כולו עוסק בשאלה מאימתי כלי עור נעשים ראויים לקבל טומאה, והכלל שנקבע במשניות שלפנינו הוא שאין הכלי צריך תמיד להיות גמור או להשתנות בגופו כדי לקבל טומאה. אם חתיכת העור ראויה כמו שהיא לשימוש מסוים, כל החסר הוא הכרעתו של אדם להשתמש בה כך. משעה שחשב עליה לאותו שימוש, הרי היא כלי גמור ומקבלת טומאה. משנתנו לוקחת את הכלל הזה ומחדדת את השאלה: מחשבתו של מי יש בה כוח כזה? לא כל מחשבת בעלים נחשבת הכרעה סופית, ולא כל מי שהחפץ בידו הוא באמת בעליו.
בעל הבית והאובדן
"עורות בעל הבית מחשבה מטמאתן": עורות שהם של בעל בית פרטי נעשים ראויים לקבל טומאה במחשבה בלבד. מדובר באדם שאין העורות מלאכתו ומסחרו, אלא הם מונחים בביתו ויש לו שימוש בדעתו עליהם. אם הכריע שעור פלוני ישמש לו כמצע לשכיבה, והעור ראוי לכך כמו שהוא, אין צורך במעשה נוסף. מחשבתו גומרת את הכלי, ומאותה שעה הוא מקבל טומאה.
"ושל אבדן אין מחשבה מטמאתן": עור שביד אובדן, כלומר אומן ותגר שמלאכתו לעבד עורות ולמכרם, אינו נעשה ראוי לטומאה במה שחשב עליו. נניח שהפריש עור אחד וייעד אותו לשימוש בביתו שלו, ונניח שהעור ראוי כבר לגמרי לאותו שימוש: אין בייעוד הזה ממש. הטעם נעוץ במקצועו. תגר סופו למכור, ומחר עשוי הוא לחזור בו ולמסור את אותו עור עצמו ללקוח, והלקוח ירצה ממנו דבר אחר לגמרי, מנעלים למשל, ומנעלים צריכים חיתוך ותפירה עד שייחשב הכלי גמור. ועור שעדיין עומד לפני מלאכה כזאת אינו מקבל טומאה. מפני שהאפשרות הזאת פתוחה לעולם, אין אנו רואים במחשבת האובדן הכרעה סופית: מעשה לא עשה בעור, ורצונו של מי שישתמש בו בסוף אינו ידוע לנו.
ומובן שאם האובדן עשה מעשה בעור ולא רק חשב עליו, הרי הכול משתנה. משעה שעשה ממנו זוג מנעלים, אין מצפים ממנו מלאכה נוספת, והוא מקבל טומאה ככל כלי גמור.
הגנב והגזלן
מכאן עוברת המשנה לעורות שנלקחו שלא כדין, וכאן יש להבחין בין שני סוגי עבריינים. גנב נוטל בסתר, שלא בידיעת הבעלים, פורץ ובא כשאין עין רואה. גזלן נוטל בגלוי, בכוח או באיום, בריון שגוזל לאור היום ואינו חושש שיזהו אותו.
"של גנב מחשבה מטמאתן": עורות שנטלם גנב בסתר, מחשבתו מטמאתן. אם החליט להשתמש בהם כמו שהם, מקבלים הם טומאה מיד. הטעם הוא שהגניבה נעשתה בהיחבא ואין הבעלים יודעים כלל מי נטל את שלהם. מאחר שאין להם דרך מעשית לאתר את הרכוש, הם מתייאשים ממנו, וייאוש זה מקנה את העורות לגנב. ודאי עבר על דברי תורה ועשה מעשה רשע, אבל מבחינת ההלכה העורות שלו הם עכשיו, ולפיכך מחשבתו עליהם קובעת את דינם.
"ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן": עורות שנטלם גזלן בגלוי, הדין הפוך, ואין במחשבתו כלום. הגזלה נעשתה לעיני הכול, והכול יודעים בבירור מי עשה אותה. הנגזל יכול לתבוע אותו לבית דין, יכול להיעזר בשלטונות, וישקוד על כל דרך שבידו להשיב את שלו. וכיוון שלא נתייאש, לא זכה הגזלן בעורות מעולם, ולכן כל מה שהוא מתכנן לעשות בהם אינו משנה את דינם ההלכתי.
שיטת רבי שמעון
"רבי שמעון אומר חילוף הדברים": לדעתו יש להחליף בין שני המקרים. "של גזלן מחשבה מטמאתן": לפי שיטה זו דווקא עורות הגזלן, מחשבה מטמאתן. וכי מפני מה אדם גוזל לאור היום ואינו טורח להסתיר את פניו? מפני שהוא בטוח שאין בית דין יכול לו. ידו על העליונה, אין מי שיתבע אותו ואין מי שיוציא ממנו בכוח פסק דין. הנגזל רואה את המצב כמו שהוא ומוציא את רכושו מלבו לגמרי. הייאוש הזה מקנה את העורות לגזלן, ומשעה שהם שלו, מחשבתו עליהם קובעת את דינם.
"ושל גנב אין מחשבה מטמאתן מפני שלא נתייאשו הבעלים": עורות הגנב הבא בסתר, לעומת זאת, אין מחשבתו שולטת בהם, והמשנה נותנת את הטעם: הבעלים לא נתייאשו. מי שמתגנב לבית בחשכה הוא עצמו מפוחד וחושש שכבר יוצאים בעקבותיו. והנגזל, אף שאינו יודע מי נכנס לביתו, יש לו יסוד סביר לצפות שהחקירות יעלו קצה חוט, שהאשם יזוהה ויוכרח להחזיר את מה שנטל. וכל זמן שהתקווה קיימת, אין הגנב זוכה בכלום, ואין מחשבתו משנה באותם עורות אפילו כמלוא הנימה.
נמצא שהמשנה מלמדת שני גבולות בכוחה של מחשבה. המחשבה גומרת את הכלי רק כשדעתו של החושב מיושבת באמת על תוכניתו, ואצל האובדן התגר אינה מיושבת, ורק כשהחושב הוא באמת הבעלים, וגנב או גזלן הם בעלים אך ורק במקרה שבו נתייאשו הבעלים מלהשיב את שלהם.