כלים, פרק כ"ב, משנה ח. נושאו של הפרק הוא כלי העץ שבבית ובאיזה תנאים הם ראויים לקבל טומאה. כאן עוסקת המשנה בשידה, ארגז עץ לאחסון. מאחר שהיא כלי עץ שיש בו בית קיבול המחזיק חפצים, היא נכללת בדיני טומאה ללא כל ספק. מה שמייחד את השידה הזו ומזכה אותה במשנה נפרדת הוא מבנה שני החלקים שלה: למטה הארגז עצמו, ומעליו יושב עליון, כיסוי שגם הוא חלול, כך שגם בו אפשר להניח דברים. השאלה שהמשנה נדרשת לה היא מה קורה כאשר אחד משני החלקים הללו נחסר, וכיצד משפיעה הלכת החלק שנשאר על החלק שאבד.
כשנשאר רק חלק אחד
המשנה פותחת: "שידה שניטל העליון, טמאה מפני התחתון", שידה שניטל ממנה החלק העליון עדיין ראויה לקבל טומאה מחמת החלק התחתון שלה. הדבר פשוט. גם בלא כיסוי כלל, הארגז שלמטה הוא בית קיבול מתפקד, וכלי עץ המקבל לתוכו מקבל טומאה.
ואחר כך בא המצב ההפוך: "ניטל התחתון, טמאה מפני העליון". כאן הבסיס הוא זה שנתלש, ונשארו ארבע דפנות והכיסוי עדיין יושב מעליהן, והמשנה פוסקת שהשידה יכולה לקבל טומאה מחמת אותו כיסוי. מכיוון שהחלק העליון נעשה מתחילה עם בית קיבול משלו, החפץ לא חדל מלהיות כלי; אפשר להניח בו דברים בדיוק כמקודם. וכל זמן שהכיסוי נמצא במקומו, השידה ממשיכה להיות ראויה לטומאה.
כששניהם ניטלו: רבי יהודה וחכמים
"ניטל העליון והתחתון, רבי יהודה מטמא מפני הדפין." במקרה הזה אף אחד מן החלקים לא נשאר: הכיסוי איננו, הרצפה איננה, ובידי הבעל נשארת מסגרת עץ מרובעת פתוחה משני צדיה. לדעת רבי יהודה החפץ עדיין ראוי לקבל טומאה, ויסוד דינו הוא הדפין, הלוחות שמהם בנויה המסגרת. הפוך את המסגרת על אחד מצדיה, ואף שאין בה בית קיבול כלל, הדפין שלה יוצרים משטח ישר שאפשר להניח עליו חפצים, בדיוק השירות שנותן שולחן. ושולחן הוא דבר שנכלל בדיני טומאה. מכיוון שהמסגרת מסוגלת למלא תפקיד זה, ממשיך רבי יהודה לראותה כלי.
"וחכמים מטהרין." חכמים חולקים ומטהרים אותה. טעמם הוא שהשידה הזו לא נעשתה ולא הועמדה מעולם לשמש שולחן. תכליתה מראשיתה היתה להיות בית קיבול, ומשנתבטלה התכלית העיקרית הזו, שימוש אפשרי משני אינו מספיק להשאירה בגדר כלי. אמנם אפשר להשתמש במסגרת כמשטח להנחת דברים, אך מכיוון שלכך לא נועדה מעולם, שוב אינה מקבלת טומאה מכאן והלאה.
ישיבת הסתת
המשנה מסתיימת בהלכה נפרדת: "ישיבת הסתת טמאה מדרס", מושבו של הסתת (מסתת האבנים) מקבל טומאת מדרס. אומן המסתת אבנים היה מניח תחתיו כרית כדי שיהיו שעות עבודתו הארוכות נוחות במקצת. הכרית הזו מקבלת טומאת מדרס. וכך הדין אף שהאבן שהוא עובד בה אינה כלל דבר המקבל טומאה. מעמדה של הכרית אינו תלוי באבן; הוא תלוי בעובדה שנעשתה ונשתמשה לישיבה, וכל דבר המיוחד לישיבה מקבל טומאת מדרס.
נמצא שמשנתנו לימדה שני דברים הקשורים זה בזה. ראשית, שידה של שני חלקים שומרת על מעמדה ככלי כל זמן שאחד משניהם, הגוף התחתון או הכיסוי העליון, יכול לשמש בית קיבול, וכששניהם ניטלו פוסקים חכמים שהשימוש האגבי שלה כמשטח אינו משמר את טומאתה, שכן לא לכך נועדה מעולם. שנית, בכרית הסתת עצם תכלית הכלי היא לשבת עליו, ולפיכך הוא מקבל טומאת מדרס בלי תלות בחומר שהוא נשען כנגדו.