כלים, פרק ב, משנה ח. למדנו קודם בפרק זה כלל גדול בכלי חרס: כלי חרס מקבל טומאה רק אם הוא יכול לעמוד בפני עצמו, בלי שיצטרך דבר אחר שיחזיק אותו. משנה זו מביאה שלושה מקרים הבודקים את גבולותיו של אותו כלל, ואת השאלה מה נחשב בית קיבול מעיקרו.
הלפיד שאינו יכול לעמוד בעצמו
המשנה פותחת: "הלפיד טמא" - לפיד של חרס מקבל טומאה. לכאורה יש בכך סתירה לכלל שהזכרנו, שהרי לפיד כזה אין בו כל יכולת לעמוד זקוף בפני עצמו. מתחילת עשייתו נועד להיתקע בתוך מושב ולשמש משם.
נצייר לעצמנו כיצד היה בנוי לפיד כזה. בעיקרו היה קערה של חרס מלאה שמן, ובתוכה בד שהיה משמש כפתילה. בתחתית הקערה היה מחובר חוד ארוך, והחוד הזה היה נתקע בתוך מוט. אחר כך היו מגביהים את הלפיד למעלה כדי שהשלהבת תאיר את הסביבה, כעין פנס רחוב של אותם ימים.
מכיוון שהיינו עשויים לחשוב שכלי שאינו יכול לעמוד בעצמו אינו כלי כלל, באה המשנה ומלמדת אחרת: התנאי של עמידה בפני עצמו אינו נאמר בכלי שמעולם לא נועד לעמוד בפני עצמו. הלפיד הזה נעשה מתחילתו כדי להיתקע בדבר אחר, ולכן תלותו במוט אינה פגם במעמדו ככלי. הוא נשאר כלי ויכול לקבל טומאה.
בית שיקועו של נר
המשנה ממשיכה: "ובית שיקועו של נר מיטמא באויר" - בית השיקוע של הנר מקבל טומאה דרך אווירו. הכוונה למעמד של חרס שיש בראשו שקע חקוק, שנעשה כדי להחזיק את הנר במקומו. השקע הזה רדוד למדי, ורק תחתית הנר נכנסת ומתיישבת בתוכו. אף על פי כן פוסקת המשנה שחלל זה נחשב בית קיבול. ממילא הוא מקבל טומאה מאווירו: אם מקור טומאה נכנס לחלל אותו פתח, אף בלי לנגוע במעמד עצמו, הכלי נטמא, בדיוק כדין כל כלי חרס.
המסרק של הצרצור
עתה עוברת המשנה לכלי הנקרא צרצור. זה היה מין כד שבפיו הותקן כעין מסננת. המסננת שימשה למנוע כניסת עפר ושרצים, כדי שהמים שבתוכו יישארו נקיים. לא היה זה כוס לשתייה, אלא כלי שנעשה כדי לאגור בו כמות ניכרת של נוזלים.
בימי המשנה היה מנהג של נוי לקשט את שפת הכד הזה בבליטות קטנות המתרוממות ממנה. המשנה מכנה את הבליטות הללו שיני מסרק.
על כך אומרת המשנה: "המסרק של צרצור" - כלומר אותו שטח שבראשו, מעל המסננת, הנוצר על ידי אותן שיניים. "רבי אליעזר מטהר" - רבי אליעזר פוסק שאזור זה אינו מקבל טומאה. טעמו, שהרווחים שבין השיניים אינם מאפשרים לחלל הזה להחזיק נוזל, ולכן אין הוא בית קיבול ואינו יכול לקבל טומאה.
"וחכמים מטמאין" - החכמים סוברים שאזור זה אכן מקבל טומאה, שכן לדעתם הוא חלק מחלל הצרצור הפנימי. הכד הוא כלי קיבול, והחלל שבין אותן בליטות נחשב כחלק מתוכו. לפיכך אם שרץ נכנס לאוויר הכלוא מעל המסננת, הטומאה מתפשטת בצרצור כולו. רבי אליעזר לעומתם סובר שחלל שאינו יכול להחזיק נוזל בפני עצמו אינו בית קיבול, ואין שם דבר שיכול לקבל טומאה.