כלים, פרק י"ט, משנה ח. רוב הפרק הזה עסק עד כה בתיבות ובחלקים השונים המחוברים אליהן, ושאל מתי פגיעה בחלק אחד מותירה את שאר הכלי ראוי לקבל טומאה, ומתי שני חלקים מחוברים נחשבים ליחידה אחת. משנתנו מניחה את התיבות לרגע, ומפנה בדיוק את אותן שאלות לשני כלי עור אחרים, שכל אחד מהם בנוי ממכל גדול ולידו תאים קטנים המחוברים אליו.
התורמל והכיס שבתוכו
הראשון הוא תיק עור מן הסוג שהרועים היו נושאים עמם. גופו העיקרי היה מכל מרווח שבו החזיק הרועה כל מה שנצרך לו, ובתוכו היו תפורים כיסים קטנים שבהם שמר חפצים קטנים בנפרד.
וזה הדין: "התורמל שניפתח", כלומר תיק כזה שגופו נבקע ונפרם. מכל שנסדק כך אינו מחזיק דבר, ובמקום שאין בית קיבול אין קבלת טומאה. לפיכך גוף התורמל הגדול שוב אינו מיטמא.
ומה בדבר התא הקטן? "כיס שבתוכו טמא": הכיס הקטן התפור בתוכו לא נקרע, הוא עדיין משמש כבית קיבול כתיקנו, ולכן הוא נשאר כלי הראוי לקבל טומאה. ואז מוסיפה המשנה הבהרה הכרחית במילים "ואינו חיבור לו". מבחינה מעשית השניים תפורים זה לזה, אך מבחינת ההלכה כל אחד עומד בפני עצמו לגמרי. אם תגיע טומאה לתורמל הפגום, הכיס נשאר טהור; ואם הכיס עצמו יקבל טומאה, אין היא עוברת ממנו חזרה לתורמל.
כיצד עשו חמת
כיצד עשו חמת
מכאן עוברת המשנה לחמת, נאד העור שבו נשאו מים ושאר משקים. העור היה צריך לצאת מן הבהמה בחתיכה אחת. המפשיט היה חותך סביב באזור הזנב ואחר כך מושך את העור קדימה על פני הגוף עד שהגיע לצוואר, ושם חתך שנית. מה שנשאר בידו היה שרוול של עור פתוח בשני קצותיו, וכל קצה היה נקשר היטב כדי שלא יזלוג דבר ממה שבתוכו.
והיה בו עוד פרט אחד. שקי העור שכיסו במקורם חלקים מסוימים באיברי הבהמה נשארו תלויים בצדי הנאד המוכן ככיסים קטנים. פתחיהם היו פונים פנימה, אל תוך גוף הנאד, כך שכשמילאו את הנאד זרם המשקה גם אל אותם כיסים שבצדדים, והם החזיקו משקה יחד עם הנאד עצמו.
כשהכיסים שבצדדים נפתחים
כשהכיסים שבצדדים נפתחים
ועכשיו הדין: "החמת שביציה שלה מקבלות עמה". זו בדיוק אותה חמת שתיארנו, שהשקים שבצדיה מכניסים משקה יחד עם הגוף המרכזי. "ונפתחו": תחתיתם של אותם שקים נבקעה. "טהורות": הם טהורים ואינם עוד בני טומאה. והמשנה נותנת את הטעם, "שאינן מקבלות כדרכן", שכן אבדה מהם היכולת לקבל משקה בדרך הראויה להם.
הטעם ברור מדרך פעולתם. דרך מילוים הרגילה הייתה שהמשקה נכנס אליהם מתוך הנאד בשעה שהנאד מתמלא. עכשיו שתחתיתם קרועה, כל משקה שנכנס פשוט נשפך ויוצא מיד, ולכן אין הם משמשים בית קיבול כלל.
היה מקום לטעון שבכל זאת הם מחזיקים משקה באופן כלשהו: אם יטה אדם את הנאד ויאחז אותו באלכסון, יכול המשקה להישאר בהם. על כך משיבה המשנה שהחזקת משקה בדרך שאינה דרכו אינה נחשבת החזקה כלל. וכיוון שאין הכיסים יכולים לקבל כדרכם, הם נשארים טהורים ואינם מקבלים טומאה.
נמצא ששני חלקי המשנה מלמדים את אותו עיקרון משני כיוונים: קבלת הטומאה תלויה ביכולתו של התא עצמו לשמש בית קיבול בדרכו הרגילה, ותאים קטנים המחוברים לכלי גדול נידונים בזכות עצמם ולא כחלק מן השלם.