כלים, פרק י"ז, משנה ח'. חז"ל קבעו הלכות רבות לפי שיעור, מידה הלקוחה מדבר מוכר שבעולם: נפחו של זית, רוחבה של גרגר שעורה, גודלה של עדשה, עוביה של מקל. אלא שכל אחד מן הדברים הללו מצוי בגדלים שונים. לפיכך המשנה שלנו עוצרת ומגדירה לנו, בכל אחד מן השיעורים האלה, באיזה פרט בדיוק כיוונו חכמים.
המשנה פותחת בזית. "כזית שאמרו": בכל מקום שחכמים נוקבים בנפח של זית כשיעור, וכך הוא בהלכות רבות מאוד, לא נתכוונו ל"גדול", זית מן הזן הגדול, ואף לא ל"קטן", מן הזן הקטן. כוונתם היתה ל"בינוני", זית שגודלו ממוצע, והמשנה מזהה אותו: "זה אגורי". הזיתים גדלים בזנים רבים בעולם, ופירותיהם שונים זה מזה במידה ניכרת. האגורי עומד בין הקצוות, וחכמים מלמדים שהמודד כזית לפי זית אגורי מדד בדיוק באותו זית שעליו נבנו שיעורי חז"ל.
אחריו בא גרגר השעורה. "כשעורה שאמרו": גרגר השעורה המשמש כשיעור, כגון בהלכה שעצם מן המת שגודלה כגרגר כזה מטמאה, אף הוא אינו נמדד באחד מן הקצוות. לא "גדולה", הגרגר הגדול, ולא "קטנה", הגרגר הקטן, אלא "בינונית", הממוצעת, והמשנה נוקבת בשמה: "זו מדברית". הכוונה לשעורה של המדבר, הזן הגדל בשממה.
המידה השלישית היא העדשה. "כעדשה שאמרו": העדשה מופיעה כשיעור בהלכות שונות, וביניהן הכלל שכזית כזה מגופו של שרץ מת מטמא. אף כאן המשנה שוללת את שני קצות הסולם. לא "גדולה" ולא "קטנה", אלא "בינונית", העדשה שגודלה אמצעי, והמשנה מפרטת: "זו מצרית", הזן המצרי.
מכאן עוברת המשנה לשיעור מסוג אחר. "כל המיטלטלין": כל חפץ הראוי להיטלטל, שונים חכמים, "מביאין את הטומאה", יכול להביא טומאה על הנושא אותו, אך רק "בעובי המרדע", כשיש בחפץ הטמא עוביו של מרדע. המרדע הוא המוט שהאיכר אחז בידו כדי לדרבן את שורו ולהניעו קדימה, ומוטות כאלה נעשו בעובי מוכר וידוע. חפץ טמא שעוביו כאותו מוט מסוגל לטמא גם את המוליך אותו.
ושוב אין המשנה מוכנה להשאיר מידה להשערה. לא "גדול", מרדע עבה, ולא "קטן", דק, אלא "בינוני", שעוביו ממוצע. ואיזהו המרדע הבינוני? "כל שהיקפו טפח": שהיקפו סביב סביב הוא טפח. המוטות הללו היו עגולים, ולפיכך המבחן הוא המידה סביב המוט; אם ההקפה עולה טפח שלם, הרי לפנינו מרדע מן הסוג הבינוני. ומאחר שאנו מחשבים שרוחבו של עיגול הוא שליש מהיקפו, נמצא שרוחב מוט כזה הוא שליש טפח, וחפץ שעוביו כך מסוגל להעביר טומאה לנושא אותו.
נמצא שבמשנה קצרה אחת קיבלו ארבעה משיעורי התורה זהות מדויקת: זית אגורי, שעורה מדברית, עדשה מצרית, ומרדע שהיקפו טפח. חז"ל לא הניחו את שיעוריהם לאומדן העין. הם הצביעו על זית מסוים, על גרגר מסוים, על עדשה מסוימת ועל מקל מסוים, כדי שכל יהודי המודד שיעור של הלכה ימדוד באותה אמת מידה עצמה.