כלים, פרק י"ג, משנה ח. הנושא כאן הוא המסרק, אותו כלי שבו סורקים את סיבי הפשתן ואת הצמר. הבית יד שלו עשוי עץ, ואף על פי כן המסרק נחשב כלי מתכת, שהרי חלק משיניו עשויות מתכת. לסיווג הזה יש משקל גדול, מפני שכלי מתכת מקבל טומאה אפילו כשהוא פשוט לגמרי ואין בו בית קיבול כלל. עכשיו בודקת המשנה מה דינו של מסרק כזה לאחר שניטלו ממנו כמה משיניו, ומה דינן של השיניים עצמן משנפרדו ממנו.
מסרק של פשתן
המקרה הראשון הוא מסרק של פשתן: "מסרק של פשתן". נניח שנשמטו ממנו שיני המתכת, "שניטלו שיניו", עד שלא נותרו בו אלא שתיים, "ונשתייר בו שתים". הדין הוא "טמא": המסרק עדיין מקבל טומאה. שתי שיניים מספיקות כדי לסרוק בהן, וכלי שמלאכתו נעשית בו לא איבד את שם הכלי שלו.
"ואחת, טהור". אבל אם נותרה בו שן מתכת אחת בלבד, אין המסרק ראוי לסריקה כלל, ומשום כך אינו נחשב עוד כלי ואינו מקבל טומאה.
מכאן עוברת המשנה מן המסרק אל השיניים שנשמטו ממנו. "וכולן", כל אותן שיניים, "אחת אחת בפני עצמן", כשמסתכלים על כל אחת מהן לעצמה, הרי הן "טמאות". אפילו כשלא נשארה אף שן בבית היד, כל אחת מהן מקבלת טומאה, שכן שן בודדת של מסרק פשתן משמשת כעט חרט שבו חורתים אותיות בשעווה של לוח כתיבה. מכיוון שיש לה מלאכה משל עצמה, השן התלושה נחשבת כלי בפני עצמו.
מסרק של צמר
ועכשיו מסרק של צמר: "ושל צמר שניטלו שיניו", מסרק צמר שנשלפו שיניו, "אחת מבינתיים", אחת נלקחה והבאה אחריה נשארה, וכך לסירוגין לאורך כל השורה. מסרק כזה "טהור". כשהשיניים מרוחקות זו מזו בצורה כזאת אין הן יכולות לסרוק, וכלי שאינו מסוגל לעשות את מלאכתו אינו כלי.
ממשיכה המשנה: "נשתייר בו שלש", נותרו בו שלוש שיניים, "במקום אחד", כולן במקום אחד וסמוכות זו לזו. אז המסרק "טמא". שלוש שיניים סמוכות מספיקות כדי שהסריקה תיעשה, ומכיוון שהמסרק עדיין פועל, שם הכלי שלו במקומו עומד.
"היתה החיצונה אחת מהן, טהור". אם אחת משלוש השיניים הללו היא השן שבקצה ממש, הדין הוא שהוא טהור. אותה שן חיצונית עשויה עבה יותר מחברותיה ואינה משתתפת בסריקה עצמה, ולכן אין למנות אותה בכלל השלוש הדרושות כדי שהכלי יישאר כלי שמלאכתו נעשית בו.
שיניים שנתלשו והוכשרו למלאכה אחרת
"ניטלו ממנו שתים ועשאן למלקטת, טמאות". אם ניטלו שתי שיניים ממסרק של צמר ובעליהן עשה מהן מלקטת לתלישת שיער, הן מקבלות טומאה, שהרי הפך אותן לכלי מלאכה. שימו לב להבדל מן המסרק של פשתן: שיני מסרק הצמר דקות מכדי לשמש חרט לכתיבה, אבל יש להן שימושים אחרים, ומשעה שהן משמשות כך הרי הן כלים.
ולסיום, שן אחת: "אחת והתקינה", אחת נתלשה ובעליה הכשיר אותה, "לנר או למיתוח", לשמש בטיפול בנר או למתיחת בד. הדין הוא "טמאה". מכיוון שהותקנה למלאכה, השן האחת הזאת היא כלי שמלאכתו נעשית בו, ולכן היא מקבלת טומאה.
החוט המשותף לכל המשנה הוא כלל אחד: קבלת הטומאה הולכת אחר השימוש. כל זמן שנשארו שיניים במידה שהמסרק יכול לסרוק בהן, הרי הוא כלי; וכשהשיניים שנותרו אינן יכולות לעשות את המלאכה, הוא טהור. ושבר שיש לו שימוש לעצמו, בין מצד עצמו, כמו שן מסרק הפשתן הכותבת על השעווה, ובין מכוח כוונת הבעלים, כמו המלקטת, מכשיר הנר ומותח הבד, אינו גרוטאה של מתכת בלבד אלא כלי בפני עצמו.