כלים, פרק י"ב, משנה ח'. משנתנו חוזרת אל כלל יסודי בדין כלי מתכת: כלי מתכת מקבל טומאה בין שיש בו בית קיבול ובין שאין בו. שונים הם מכלי עץ, עור, עצם וזכוכית, שבדרך כלל צריכים חלל המחזיק דבר בתוכו כדי לקבל טומאה; ואילו כלי מתכת פשוט, שאין בו חלל כל עיקר, כלי הוא לעניין זה. עתה מונה המשנה רשימה של כלי מתכת שבשימוש יום יום, שאין באחד מהם בית קיבול, ופוסקת שכל אחד ואחד מהם מקבל טומאה.
רשימת כלי המתכת
"העולד" הוא מין מסוים של מספריים או מזמרה של מתכת. "והקולמוס" הוא עט הכתיבה, וכאן קולמוס העשוי מתכת: נחושת, ברזל או כסף. "והמטוטלת" היא משקולת התלויה בחוט, שמורידים אותה לאורך הכותל כדי לבדוק אם הקיר עומד ישר. "והמשקלות" הן משקולות המתכת שמניחים בכף המאזניים. "והכורין" הוא כלי מתכת שבבית הבד, שבו דוחסים את הזיתים לתוך הבור. "והכן" הוא סרגל של מתכת, שבו משרטטים שורות ישרות במגילה. "והקנה" הוא לוח המתכת שעליו הניחו את הקלף בשעה שהיו משרטטים בו את אותן השורות.
על כולם פוסקת המשנה "טמאין": כל אחד מן הכלים הללו מקבל טומאה. התבוננו ברשימה ותשימו לב שאין באחד מהם בית קיבול כלל. מספריים, קולמוס, מטוטלת, משקולות, כלי דחיסה, סרגל ולוח שרטוט: כולם עצמים אטומים, שטוחים או מחודדים, שאין בהם חלל כל שהוא. וזו בדיוק כוונת המשנה. הואיל והם עשויים מתכת, אין העדר בית הקיבול משנה מאומה, וכל אחד מהם מקבל טומאה ככלי לכל דבר.
גולמי כלי עץ
ממשיכה המשנה: "וכל גולמי כלי עץ טמאין". גולם הוא כלי שלא נשלמה מלאכתו: גופו נעשה כבר וכבר אפשר להשתמש בו, אלא שעדיין חסרים לו גימורים אחרונים: עוד לא נקבעה בו השפה, או הידית, או שלב אחרון כלשהו במלאכת האומן. כלי עץ שהם במצב זה מקבלים טומאה. והטעם: שכבר עתה, במצבם הנוכחי, ראויים הם לשימוש כלשהו, וכלי עץ שאפשר להשתמש בו הרי הוא כלי.
כאן אנו פוגשים הבדל ממשי בין החומרים. במתכת אומרים אנו שאין הכלי מקבל טומאה עד שיגמור האומן את כל מלאכתו. בעץ ההלכה אחרת: הואיל וכלי העץ שלא נגמרה מלאכתו ראוי כבר לשימוש מסוים, הרי הוא נחשב כלי ומקבל טומאה.
היוצא מן הכלל: עץ אשכרוע
על כך מוסיפה המשנה הגבלה, ופותחת בלשון "חוץ משל אשכרוע". יש מין אחד של עץ, אשכרוע, שכליו יוצאים מן הכלל הזה. עץ זה קשה ועקשן במיוחד, עד שכלי הנעשה ממנו אינו ראוי לשום שימוש כל זמן שלא הקציע אותו האומן והחליק אותו החלקה אחרונה. כל עוד הוא נמצא במצבו הגס אין אדם יכול להשתמש בו לכלום, ודבר שאינו ראוי לשימוש עוד לא נכנס לגדר כלי, ולפיכך אין הטומאה נתפסת בו כלל.
תוספתו של רבי יהודה
רבי יהודה מרחיב את היוצא מן הכלל למין נוסף באומרו "אף גרופית של זית": כלי העשוי מענף של עץ זית. כלי כזה, לדעתו, נשאר טהור "עד שתשלק", עד שיבשלו אותו ויוציאו ממנו את השרף. עץ הזית ספוג לחות ושרף במידה מרובה, וכל זמן שאותו נוזל שרוי בתוכו אין אדם יכול להשתמש בכלי כלל. משהעמידוהו על האש ובושל השרף ויצא, נעשה הכלי ראוי לשימוש, ובאותה שעה הוא נהפך לכלי שהטומאה חלה עליו.
נמצא שמשנתנו מעמידה לפנינו שני כללים ברורים זה בצד זה. מתכת אינה צריכה בית קיבול: מספריים, קולמוס, מטוטלת, משקולות, כלי לדחיסת זיתים, סרגל ולוח שרטוט, כולם מקבלים טומאה אף שאין הם מחזיקים דבר. ועץ אינו צריך גמר מלאכה, ובלבד שיהיה ראוי לשימוש כבר עתה, חוץ מעץ אשכרוע, ולדעת רבי יהודה אף עץ זית, שנשארים מחוץ לגדר כלים דווקא משום שעד שלב המלאכה האחרון אין אפשרות להשתמש בהם כלל.