כלים, פרק י"א, משנה ח. הפרק עוסק בכלים העשויים מתכת ובתנאים שבהם הם מקבלים טומאה. משנתנו מחילה את הכללים האלה על שני עולמות שונים לגמרי: ציודו של החייל בשדה הקרב, ותכשיטיה של האישה.
הקסדה והלחיים
המשנה פותחת בכובע המתכת שנושאים במלחמה. "הקסדה טמאה": הקסדה מקבלת טומאה, שהרי היא כלי בעל זהות עצמאית, חפץ מוכר שיש לו שם לעצמו.
"והלחיים טהורים": הלחיים המחוברות לקסדה, אותם לוחות מתכת המגנים על לחייו של החייל, טהורות. אין להן זהות עצמאית: לעולם אין לובשים אותן בפני עצמן אלא רק כחלק מן הקסדה, ואדם אינו יכול להשתמש בהן כשהן לבדן כלל. מאחר שהן בטלות לגמרי אל הקסדה, אינן נחשבות כלים לעצמן ואינן מקבלות טומאה בנפרד.
"אם יש בהן בית קיבול מים, טמאים": אם הלחיים עשויות בצורה שהן יכולות להחזיק מים, הן כן מקבלות טומאה, שכן בשדה הקרב היו החיילים שותים מהן לפעמים. כאן אנו למדים כלל חשוב: אפילו חפץ שאין לו שם עצמאי, שכל הגדרתו היא כחלק מכלי אחר, נעשה כלי לעצמו ברגע שיש בו בית קיבול. חכמים מלמדים שבית הקיבול הופך אותו לכלי בפני עצמו, ומכאן ואילך הוא מקבל טומאה בעצמו.
שאר ציודו של החייל
"כל כלי המלחמה טמאים": כל כלי הנשק מקבלים טומאה. והמשנה מונה אותם.
- "החידון": רומח מן הסוג שנושאים אותו מלכים וקציני צבא. הוא מקבל טומאה.
- "הניקון": חוד החנית, ראש המתכת המושחז שמורכב על הקנה של העץ.
- "והמגפיים": כיסויי מתכת המגנים על הרגליים.
- "והשריון": שריון גוף העשוי טבעות מתכת שלובות זו בזו, שלובשים אותו כדי שלהב החרב לא יגיע אל הבשר.
כל אלה טמאים. הם עשויים מתכת, וכל אחד מהם חפץ מוכר שיש לו שם לעצמו, ולכן כל אחד הוא כלי שמקבל טומאה.
גם תכשיטים כלים הם
לא רק חפצים שיש להם תפקיד מעשי מקבלים טומאה. גם חפצים שכל עניינם נוי מקבלים טומאה במידה שווה. "כל תכשיטי נשים טמאים": כל סוגי תכשיטי הנשים מקבלים טומאה. והמשנה מביאה דוגמאות:
- "עיר של זהב": כמשמעו, עיר של זהב, תכשיט העשוי בצורת ירושלים. הוא מוזכר הרבה בהלכות שבת.
- "קטלאות": ענקים צמודים המונחים על הצוואר.
- "נזמים": טבעות שעונדים באוזן.
- "וטבעות": טבעות שעונדים על האצבעות.
כל אחד מאלה מקבל טומאה. ובעניין הטבעת מוסיפה המשנה פרט: אין הבדל "בין שיש לה חותם", בין שיש בטבעת חותם, "ובין שאין לה חותם", ובין שאין בה חותם. חותם הוא אותיות חרוטות בפני הטבעת, שטובעים אותן בשעווה או בחומר כדי שישמשו כחתימתו של אדם. עם חותם או בלעדיו, החפץ הוא טבעת מתכת, וטבעת מתכת היא כלי שמקבל טומאה.
"נזמי האף": גם נזם של האף מקבל טומאה.
קטלה שהתפרקה
עתה עוברת המשנה לענק שהתפרק. "קטלה שחוליותיה של מתכות": קטלה שחוליותיה עשויות מתכת, והן מושחלות על חוט של פשתן או של צמר. "נפסק החוט": החוט נקרע. במקרה כזה "החוליות טמאות", חוליות המתכת נשארות מקבלות טומאה, "שכל אחת ואחת כלי בפני עצמה", שהרי כל חוליה וחוליה היא כלי לעצמה: אפשר להשחיל אותה בענק אחר ולהשתמש בה שם. נמצא שכל חוליה מקבלת טומאה בפני עצמה.
והמקרה ההפוך: "חוט של מתכות וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ושל זכוכית": קטלה שחוטה עשוי מתכת, וחוליותיה אבנים טובות, מרגליות או זכוכית. החוליות הללו כשהן לעצמן אינן מקבלות טומאה כלל. אבנים כאלה אינן מקבלות טומאה לעולם, וזכוכית אינה מקבלת טומאה אלא אם כן היא עשויה כבית קיבול. ואף על פי כן, משהושחלו על חוט המתכת הן מקבלות טומאה, שהרי עכשיו הן חלק מן הקטלה כולה, והקטלה כחפץ אחד מקבלת טומאה.
המשנה ממשיכה: "נשתברו החוליות", נשברו האבנים והמרגליות ונשמטו, "והחוט בפני עצמו קיים", וחוט המתכת נשאר שלם לעצמו. הדין הוא "טמא". החוט הוא מתכת, וגם לאחר שנחסרו ממנו האבנים הוא נחשב כלי העומד בפני עצמו, שהרי הוא יכול לשמש ענק בזכות עצמו.
מה שנשאר מן הקטלה
המקרה האחרון הוא חוט מתכת שהושחלו בו אבנים טובות, מרגליות וזכוכית, והחוט נפסק אך נשארו בו כמה חוליות, ונמצא ענק קצר מן המקורי. "שיירי קטלה": מה שנשתייר מן הקטלה שנפסקה נשאר מקבל טומאה, "כמלא צואר קטנה", בתנאי שאורכו מספיק להקיף את צווארה של ילדה קטנה. הוא לא חדל מלהיות קטלה; הוא פשוט קטלה קטנה יותר.
"רבי אליעזר אומר, אפילו טבעת אחת, טמאה": לדעת רבי אליעזר, אפילו חוליה אחת שנשתיירה מקבלת טומאה, "שכן תולין בצואר", שהרי היה מצוי לתלות חוליה אחת בלבד על הצוואר. היה בזה נוי, ואישה הייתה עונדת ברצון ענק שיש בו אבן אחת בלבד. לפיכך לרבי אליעזר, כיוון שגם חוליה אחת של הקטלה נושאת עדיין את אבנה, אפשר לענוד את החפץ, והוא נחשב תכשיט, והטומאה נתפסת בו.