כלים, פרק י, משנה ח. זו המשנה האחרונה בנושא שליווה אותנו לאורך רובה של המסכת: דיני הטומאה של כלי חרס. כאן פונה המשנה למקרה של כלי חרס גדולים שבתוכם כלים קטנים יותר, כאשר אף אחד מהם אינו סגור בצמיד פתיל. השאלה בכל מקרה ומקרה פשוטה: באווירו של מי נמצא השרץ? הואיל וכלי חרס מקבל טומאה מאווירו, הכול תלוי בשאלה את תוכו של איזה כלי תופס השרץ.
לפסים זו בתוך זו ושפתותיהן שוות
"לפסין זו בתוך זו": שורה של לפסים (קדרות חרס) הנתונות זו בתוך זו, כשכל אחת צרה מזו שמחזיקה אותה. ומוסיפה המשנה, "ושפתותיהן שוות": כל אחת מן הלפסים מגיעה בפיה לאותו גובה ממש. אף שהכלים הולכים וקטנים לצד המרכז, אין הם נדחקים למטה ולמטה בתוך הכלי החיצון; המסתכל על המערכת מלמעלה רואה את כל הפיות נפגשים בקו אחד ישר.
ועכשיו למקרה: "השרץ בעליונה או בתחתונה". השרץ נמצא או בלפס הנקראת "עליונה", היא הכלי הצר שבמרכז ממש, או בלפס הנקראת "תחתונה", היא הכלי הרחב שבחוץ. וההלכה: "היא טמאה וכולן טהורות", הטומאה נאחזת בלפס שהשרץ נמצא בה בפועל, וכל שאר הלפסים שבמערכת נשארות טהורות. הטומאה מגיעה לאותו כלי אחד לפי שהשרץ מונח בחלל שהוא מקיף. ושני טעמים מותירים את השאר בטהרתן: השרץ אינו מונח בחלל שהן מקיפות, ואף כלי חרס שנטמא אין בכוחו להעביר את טומאתו לכלי אחר.
כשהלפסים נקובות
"היו בכונס משקה": כאן מציירת המשנה אותן לפסים עצמן הנתונות זו בתוך זו, אלא שכל אחת מהן נקובה בשיעור שהמשקה עובר בו, כמעין כברה. כלי כזה עומד במעמד ביניים, וכאן המפתח לכל הדין: כל לפס נקובה אפשר לראותה ככלי ואפשר לראותה כמי שאינה כלי, וכל אחד משני הצדדים עשוי להתגלות כצד המחמיר.
נתחיל מן הלפס עצמה. אם נחשיבנה ככלי, הרי היא ראויה לקבל טומאה, וזו התוצאה המחמירה; ואם נשלול ממנה שם כלי, אין הטומאה נאחזת בה כלל, וזו התוצאה המקלה. וכשאנו באים אל הלפסים שסביבותיה מתהפכת כל התמונה, שהרי רק כלי אמיתי מקיף חלל הנחשב חלל שלו. הנח שהשרץ מונח בתוך אחת מן הלפסים הנקובות. ההתייחסות אליה ככלי היא הצד המקל לגבי הכלי שסביבה, שהרי אז השרץ סגור בחלל שלה עצמה. ושלילת שם כלי ממנה היא הצד המחמיר לגבי אותו כלי מקיף, שהרי אז נחשב השרץ כמונח בחלל השייך לכלי שבחוץ. שרץ אחד נמצא בכל רגע ורגע בתוך חלל אחד בדיוק.
משל אחד ימחיש את הדבר. דמה את השרץ מונח בלפס הצרה שבמרכז, והנח שהנקבים שבה מביאים אותנו לשלול ממנה שם כלי. אז נמצא השרץ בתוך הכלי השני במניין מן המרכז, בחלל שהוא מקיף, ואותו כלי מקבל טומאה. ומאחר שסיווגן של לפסים נקובות אלו הוא ספק אמיתי, אנו מחמירים לכל צד שהספק נוטה אליו.
מכאן דינה של המשנה, "השרץ בעליונה כולן טמאות". שרץ המונח בלפס הקטנה שבמרכז מטמא את כל המערכת כולה. לגבי כל לפס ולפס שבשורה יש קריאה מחמירה שבה השרץ מונח בחלל שאותה לפס מקיפה: די להתייחס לכל הלפסים שבתוכה כמי שאינן כלים, ונמצא השרץ בתוכה. קח את הלפס השלישית במניין מן המרכז. שלול שם כלי משתי הלפסים שבתוכה ותן שם כלי לזו, ונמצא השרץ מונח בחלל שהיא מקיפה. קריאה זו היא המחמירה, ואחריה אנו הולכים.
"בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות": במקום שהשרץ מונח בלפס הרחבה שבחוץ, היא לבדה מקבלת טומאה. לגבי עצמה אנו נותנים לה שם כלי, ולפיכך הטומאה נאחזת בה. וכל הלפסים הנתונות בתוכה נשארות טהורות, שכן אין שום קריאה שמעמידה את השרץ בתוכן: תן להן שם כלי, והשרץ מונח מחוץ לחלל שהן מקיפות; שלול מהן שם כלי, ואין הוא קרוב יותר להיות בתוכן. אף לאחר שהופעלה כל חומרה אפשרית, אין הטומאה מגיעה אלא ללפס החיצונה.
לפסים שלמות, כשהשפה החיצונה גבוהה
עכשיו חוזרת המשנה ללפסים שלמות שאינן נקובות. עד כאן עסק המקרה במערכת שכל השפתות בה שוות. עתה היא דנה במערכת שאחת מן השפתות מתרוממת מעל לחברותיה.
"השרץ בעליונה והתחתונה עודפת". השרץ נפל ללפס הקטנה שבמרכז, ואילו הלפס הרחבה שבחוץ, דפנותיה ופיה מתרוממים מעל כל שאר הפיות שבמערכת. וההלכה: "היא והתחתונה טמאה", הטומאה נאחזת באותו כלי מרכזי וגם בכלי החיצון. המרכזי נטמא לפי שהשרץ נכנס לתוכו. והחיצון, שדפנותיו מתנשאות מעל כל האחרות, לא היתה לשרץ שום דרך להגיע למרכז אלא בעברו בחלל הפתוח שאותן דפנות מוגבהות מקיפות. והלפסים העומדות באמצע, שפיהן מגיע רק לגובה הלפס המרכזית, נשארות טהורות.
אותו מקרה עצמו, כשיש משקה בלפסים האמצעיות
"בעליונה והתחתונה עודפת": בדיוק אותו סדר שתואר עתה, השרץ בלפס הקטנה שבמרכז והלפס הרחבה שבחוץ עודפת על כל השאר. ועכשיו נוסף גורם אחד: "כל שיש בה משקה טופח טמאה". כל אחת מן הלפסים האמצעיות שיש בה משקה לח, אף היא טמאה.
הטומאה מגיעה ללפס החיצונה מן הטעם שנאמר כבר, שהרי השרץ עבר בחלל שדפנותיה העודפות מקיפות כדי להיכנס, ומגיעה ללפס המרכזית לפי שהשרץ נח בתוכה. חידושה של המשנה נוגע ללפסים שבאמצע: אף הן טמאות, ובתנאי שיש בהן משקה. החלל שכל אחת מהן מקיפה נחשב המשך לחלל השייך ללפס החיצונה, שדפנותיה גבוהות משלהן. אלא שכלי חרס אינו מטמא כלי אחר, ולפיכך עמידתן בתוך הכלי החיצון הטמא לא היתה יכולה לעולם לטמא אותן. במשקה הדין אחר: הלחות המונחת באותן לפסים אמצעיות מקבלת טומאה בעודה שרויה בחלל השייך לכלי החיצון הטמא. ומכוח תקנת חכמים, משקים שנטמאו מטמאים את הכלי שהם נמצאים בתוכו. נמצא שכל לפס אמצעית שיש בה לחות יוצאת טמאה מחמת המשקה שבתוכה.
בזה משלימה המשנה את דיונה בכלי החרס ובאווירו, לאחר שהוליכה את הכלל עד דקדוקיו האחרונים: השרץ מטמא את הכלי שאת תוכו הוא תופס, והכול תלוי בשאלה של מי אותו תוך.