כלים, פרק ט, משנה ז. פרקנו עוסק בכלי חרס סתומים ובהגנה שנותנת סתימה כזו. כלי חרס הסגור בצמיד פתיל, כיסוי המוקף ודבוק סביב סביב, מציל את כל מה שבתוכו מן הטומאה. השאלה שהמשנה שלפנינו נכנסת אליה היא מה דינה של סתימה שאיננה שלמה עוד. אם נפתח בה סדק או שבר, כמה גדול הוא צריך להיות כדי שנאמר שהסתימה בוטלה ושמה שבתוך הכלי חזר להיות חשוף לטומאה?
סרידה הנתונה על פי התנור
המשנה מציגה מציאות מסוימת: "סרידה שנתונה על פי התנור, ומוקפת צמיד פתיל". תנור של חרס עומד ופיו פתוח למעלה. סרידה של חרס הונחה על אותו פתח וטחו אותה אל שפת התנור, עד שהיא מוקפת ודבוקה סביב סביב. הסרידה משמשת עכשיו ככיסוי, ומאחר שההיקף שלם ואין פרצה בשום מקום, נחשב התנור כלי סתום, וכל מה שבתוכו מוצל מן הטומאה.
כשהסדק נפתח במקום החיבור
"נסדק מן התנור לסרידה": הבקע נפתח בדיוק בקו שבו נפגשת הסרידה עם שפת התנור, כך שהסתימה עצמה נפגמה. נוצר שם רווח צר. עד כמה צריך אותו רווח להתרחב כדי שנפסוק שהסתימה אינה מועילה, ושמה שנמצא בתוך התנור חוזר להיות מקבל טומאה?
תנא קמא פוסק: "שיעורו כמלא פי מרדע שלא נכנס". השיעור הוא רוחב ראשו של מרדע, מלמד הבקר, אותו כלי מחודד שבו דוחקים את השור ומכוונים אותו לצד שהחורש רוצה. הפתח צריך להיות רחב כאותו ראש, אבל תנא קמא אינו דורש שהמרדע יוכל להיכנס בפועל. מכיון שהרווח מגיע לרוחב ראש המרדע, אף אם אין המרדע נכנס בו ממש, הסתימה נפרצה וכל מה שבתנור מקבל מעתה טומאה.
"רבי יהודה אומר: נכנס". רבי יהודה נוקט את הצד המקל. כל זמן שאין ראש המרדע יכול להידחק ולהיכנס פנימה, נשאר התנור בתורת כלי סתום כהלכתו. רווח שהוא רק כשיעור עוביו של המרדע, בלי מקום להכניסו, לא ביטל לדעתו את הסתימה, והאוכל שבפנים מוצל מן הטומאה.
סדק בסרידה עצמה
עכשיו עוברת המשנה למקרה השני, וכאן שני התנאים מחליפים עמדות. "נסדקה הסרידה, שיעורו כמלא פי מרדע נכנס". הפעם השבר אינו במקום הטיח אלא בסרידה המכסה עצמה. במקרה כזה קובע תנא קמא את השיעור בנקב שראש המרדע נכנס בו ממש. "רבי יהודה אומר: שלא נכנס". רבי יהודה סובר שדי ברווח כעובי ראש המרדע בלבד, אף שאין המרדע נדחק ונכנס בו, ובכך אבדה מן התנור סתימתו.
שים לב למה שמתברר מן ההיפוך הזה. שני התנאים אחזו בבירור מסורת שבמקרים הללו יש שני שיעורים שונים, האחד רוחב ראש המרדע והשני פתח שהמרדע נכנס בו. אף אחד מהם לא המציא שיעור מדעתו. כל מחלוקתם היא רק איזה מן השיעורים המקובלים שייך לאיזה משני המקרים.
פתח עגול
המשנה מסיימת בבירור מה פירושו שראש המרדע נכנס. "היה עגול, אין רואין אותו ארוך". תאר לעצמך שבר, בין במקום הטיח ובין בכיסוי, שנפתח בצורה מעוגלת ומתעקלת. אם תחשב את החלל החסר, יש בו את השיעור הדרוש, אלא שהמרדע כלי ישר הוא והרווח הזה מתעקל, ואין אפשרות להעבירו בו. האם אנו רואים את הנקב כאילו נפתח בקו ישר ומחשיבים לו את השיעור שיש בשטחו?
התשובה היא לא. רווח מעוקל אינו נמדד מחדש כאילו היה ישר. "כמלא פי מרדע נכנס" נאמר כפשוטו: צריך שיהיה נקב שראש המרדע עובר בו באמת. שבר שיש בו חלל חסר בשיעור שוה, אך צורתו אינה מניחה למרדע להיכנס, אינו נחשב פרצה בסתימה, והכלי ממשיך להציל את מה שבתוכו מן הטומאה.