כלים, פרק ח, משנה ז. המשנה מפנה את תשומת לבנו לסוגי התנורים והכירות העשויים חרס, ובייחוד לאותו פתח קטן שנבנה בהם. קוראים לו "עין" התנור, ותפקידו היה מעשי לגמרי: בשעה שהגחלים בוערות, היה לעשן לאן לצאת. משהוכנסה העיסה לתוכו, היו סותמים את העין כדי שהחום ייאגר ויישמר והפת תיאפה כראוי. וכשהיה צורך להנמיך את החום, או להוציא עשן, היו פותחים את אותה עין מחדש.
שאלת המשנה היא מה דינו של כלי שנמצא בתוך אותו נקב של העין מקור טומאה, ולא בתוך חלל האפייה עצמו.
"השרץ שנמצא" (שרץ מת שנמצא) "בעין של תנור", "בעין של כירה", "בעין של כופח".
המעשה שלפנינו: שרץ מת נח בתוך עינו של תנור חרס לאפייה, או באותו פתח קטן עצמו שבכירה, שהיא כירת חרס, או בכופח, כירת חרס צרה העשויה להחזיק קדרה אחת.
"מן השפה הפנימית ולחוץ, טהור."
אם השרץ מונח בכל מקום שהוא מן שפתו הפנימית של הפתח ולחוץ, הכלי נשאר בטהרתו. ולמעשה הכוונה: אין שום חלק ממנו בולט לתוך החלל שבו נעשית האפייה או הבישול, ואין הוא נוגע בדפנות הפנימיות שעליהן היו נותנים את העיסה או את הקדרה. הוא נח בתוך הפתח עצמו ואינו נמשך הלאה ממנו. הואיל ולא נכנס לחלל ולא נגע בשום שטח פנימי, אין הכלי נפגע והוא נשאר טהור.
"ואם היה באוויר, אפילו כזית מן המת, טהור."
עתה עולה המשנה לטומאה חמורה בהרבה. דמיינו את הכלי עומד תחת כיפת השמיים, ואין דבר פרוס מעליו לכיסוי. אפילו אם הדבר התקוע בעין הוא כזית בשר מן המת ולא שרץ, בכל זאת הכלי טהור. שני גורמים פועלים כאן יחד: בשר המת לא נכנס לחלל הפנימי ואינו נוגע בשום שטח מדפנותיו הפנימיות, וכן, שיקול המתעורר דווקא בטומאת מת, אין גג אחד הפרוס על הכלי ועל המת כאחד.
ראוי להדגיש את הגורם השני הזה. בטומאת מת, פסק הדין של טהור תלוי כל כולו בכך שהכלי עומד באוויר הפתוח. העבירו את אותו תנור עצמו לתוך בית או לתוך חדר, וכל מה שחוסה תחת אותו גג, ובכללו התנור, יקבל טומאה, ולא יהיה כל הבדל אם הכזית תקוע בפתח הקטן או מונח במקום אחר על הרצפה. שרץ דינו אחר, שהרי אינו מטמא דרך אוהל; בשרץ, אם כן, הכלי נשאר בטהרתו אף תחת גג.
"ואם יש שם פותח טפח, הכל טמא."
ואולם אם העין עצמה חלל של טפח על טפח על טפח, טפח מעוקב של חלל, שהוא השיעור הקטן ביותר הנחשב אוהל בפני עצמו לעניין טומאת מת, אז הדין מתהפך והכל טמא: הכלי עצמו, וכל מה שראוי לקבל ממנו טומאה.
ומדוע כך, והרי התנור עומד באוויר הפתוח ואין גג אחד לו ולמת? מפני שהמת ממלא את אוהלו טומאה. משנעשה נקב העין גדול דיו להיות אוהל קטן בפני עצמו, הטומאה ממלאת את הנקב, ומשם היא עוברת לתוך פנימו של התנור, הפתוח אל העין. ואף שאין לתנור כיסוי מלמעלה ואינו מונח תחת גג, דפנות התנור, המשופעות מעט כלפי פנים, נחשבות אף הן כמין גג, והן מושכות את הטומאה אל תוך התנור.
וכך התמונה העולה מכאן. שרץ או כזית מן המת המונח בתוך נקב העין ולא יותר מכך, מותיר את הכלי בטהרתו. אבל כשאותו נקב רחב דיו להיחשב אוהל בפני עצמו, טפח על טפח, הנקב נעשה כיסוי על חלק המת המונח בו, הטומאה ממלאת את החלל, מתפשטת לתוך התנור, והכל נטמא.