כלים, פרק ה, משנה ז. למדנו קודם במסכת כלים כלל יסודי בכלי חרס: כלי חרס שנטמא אין לו דרך חזרה לטהרה במים. טבילה במקווה אינה מועילה לו כלל. הדרך היחידה שבה הוא נפטר מטומאתו היא שבירה, שהרי משעה שאינו כלי עוד אין דבר שיישא את הטומאה. משנתנו מיישמת את העיקרון הזה על חפץ גדול, תנור של חרס, ושואלת את השאלה המעשית: כמה שבירה נחשבת מספקת?
המשנה פותחת: "תנור שנטמא, כיצד מטהרו?" תנור של חרס שנטמא, במה הוא נטהר? כלומר, עד כמה צריך לפרקו כדי שיפסיק להיות תנור?
חלוקה לשלושה
"חולקו לשלשה", מחלקו לשלושה חלקים. למעשה הכוונה לשלושה חיתוכים אנכיים בדופן התנור, כשכל אחד מהם עובר בכל גובה הדופן, מן השפה העליונה ויורד למטה.
במבט ראשון נראה שזה יותר מן הנדרש. שני חיתוכים כבר מפרידים את התנור, ומדוע לדרוש שלושה חלקים? התשובה נעוצה בכלל שאנו מכירים בעניין כלים שנשברו: אם חלק אחד מכיל את רוב הכלי המקורי, אותו חלק עדיין נחשב ככלי עצמו ושומר על מעמדו, ועמו על טומאתו. חיתוך התנור בשני מקומות בלבד עשוי בקלות ליצור חלוקה לא שווה, כשחלק אחד גדול מחברו, ואותו חלק גדול יישאר טמא. חלוקה לשלושה מבטיחה את התוצאה מאליה: מבין שלושה חלקים אין אחד שיכול להיות הרוב, ולכן לא נותר דבר שעדיין נחשב לתנור המקורי.
הטפילה שמבחוץ ועומק החיתוך
"וגורד את הטפילה", גם את הטיח יש להסיר: אותה שכבת חומר טוחה המכסה את פני התנור מבחוץ צריך לגרד. אם תישאר במקומה, החלקים נשארים מחוברים זה לזה גם לאחר שנעשו החיתוכים, ואין כאן תנור שהתפרק באמת.
"עד שיהא בארץ", החיתוכים בדופן צריכים לרדת עד הקרקע. אם נשאר חלק כלשהו מן הדופן בתחתית שלא נחתך, אותה רצועה ממשיכה להחזיק את החלקים יחד, והתנור אינו נחשב שבור כלל.
שיטת רבי מאיר
רבי מאיר מקל בשתי הדרישות. "רבי מאיר אומר": לדעתו "אינו צריך", אין חובה "לגרוד את הטפילה", לגרד את הטיח במקום שהחיתוכים עוברים בו. וכן "ולא עד שיהא בארץ": גם אין דרישה שכל חיתוך יורד עד הרצפה.
ומה כן מספיק? "אלא ממעטו מבפנים", ממעט את הדפנות מצדם הפנימי, "ארבעה טפחים", עד שיישאר מן התנור שלם פחות מארבעה טפחים. משהוסר שיעור כזה, רבי מאיר רואה את התנור כשבור, ואין זה משנה שהטיח החיצוני עדיין מחזיק את השברים במקומם.
שיטת רבי שמעון
"רבי שמעון אומר: צריך להסיעו". רבי שמעון הולך בכיוון ההפוך ומחמיר אף יותר מן התנא הראשון. לדעתו אין די בגירוד הטפילה ובחיתוך עד הקרקע, אלא יש גם להזיז את החלקים ולהרחיקם זה מזה בפועל. לתנא הראשון, משנשלמו החיתוכים והוסר הטיח נגמרה המלאכה והתנור טהור. לרבי שמעון, החלקים צריכים להיות מופרדים ומורחקים זה מזה ממש כדי שתחול הטהרה.
חלוקה לשניים שאינה שווה
"חלקו לשנים, אחד גדול ואחד קטן": חתכו לשני חלקים, ושני החלקים שיצאו אינם שווים, אחד גדול ואחד קטן. ההלכה היא "הגדול טמא והקטן טהור", החלק הגדול נשאר טמא והקטן נטהר.
בדיוק התוצאה הזאת היא שחייבה מתחילה חלוקה לשלושה. השבר הגדול מחזיק את רוב מה שהיה, ולכן ההלכה מסרבת לראותו כשבור כלל. הוא יורש את מעמד התנור ועמו את הטומאה שהתנור נשא. השבר הקטן, לעומתו, אינו יכול להיקרא תנור עוד, ולכן טומאתו בטלה והוא יוצא טהור.
שלושה חלקים, ואחד מהם רוב
"חלקו לשלשה, אחד גדול כשנים, הגדול טמא ושני הקטנים טהורין". נניח שהחיתוך הניב שלושה חלקים, אלא שאחד מהם שווה לשני האחרים יחד: אותו חלק גדול נשאר טמא, ושני הקטנים טהורים.
נוצרו שלושה חלקים, אך החלוקה יצאה כה בלתי מאוזנת שאחד מהם מחזיק יותר ממחצית מה שהיה התנור, וכל אחד משני הנותרים פחות מרביע. מכיוון שהחלק הגדול נושא את הרוב, הוא שומר על מעמד תנור ונשאר טמא. אף אחד מן החלקים הקטנים אינו מחזיק רוב, ולכן שניהם מאבדים לחלוטין את שם התנור; פשוט אין אפשרות לקרוא להם כך עוד, והם טהורים.
כך מותירה אותנו המשנה עם שיעור ברור. כלי חרס נפרד מטומאתו רק בכך שהוא חדל להיות כלי, ותנור חדל להיות תנור רק כאשר אין שבר שנשאר שיכול לטעון שהוא רוב מה שעמד שם קודם. אם צריך לגרד את הטפילה, עד כמה צריך לרדת החיתוך, ואם צריך להרחיק את החלקים זה מזה, אלו הן הנקודות שבהן נחלקו התנאים, אבל העיקרון שביסוד הדברים משותף לכולם.