כלים, פרק ג, משנה ז. הפרק כולו עוסק בשאלה מתי כלי חרס עודנו כלי, ומתי נתקלקל עד שאינו מקבל טומאה עוד. משנתנו פונה לשאלה קרובה: כלי שנעשה כדי להשתמש בו יחד עם טיחה או ציפוי, האם אותה טיחה נחשבת חלק מן הכלי עצמו? הכול תלוי בחומר שממנו נעשתה הטיחה ובייעודו של הכלי.
מיחם שטחו בחומר
פותחת המשנה: "מיחם שטפלו בחומר ובחרסית", מיחם (כלי להרתחת מים) שטחו אותו מבחוץ בחומר, הוא טיט עבה, ובחרסית, שהיא אבקת חרס. שני חומרים שונים נמרחו על דופנו החיצונית של המיחם. החומר נדבק היטב ועומד במקומו. החרסית אינה מתאחה כמותו; היא מונחת ברפיון וסופה להתפורר ולנשור.
עתה נטמא המיחם עצמו. פוסקת המשנה: "הנוגע בחומר, טמא", אוכל או משקה הנוגע בטיחת החומר נטמא, שכן טיחה העומדת ומחזיקה נחשבת חלק מן המיחם, והנוגע בה כנוגע בכלי. אבל "ובחרסית, טהור", הנוגע בחרסית נשאר טהור, שהרי טיחה שאינה מתקיימת וסופה לנשור לא נעשתה מעולם חלק מן הכלי.
הכלל פשוט. החומר, הטיט העבה העומד במקומו, מצטרף לכלי ודינו כדינו. החרסית, שאינה עומדת, נשארת חומר בפני עצמו, ולפיכך היא טהורה אף כשהמיחם שתחתיה טמא.
תיקונים וכלים העשויים מחומר שאינו הולם את שימושם
מכאן עוברת המשנה לכלים שנסתמו בחומר שאינו ראוי לתפקידם, ולכלים העשויים כולם מחומר כזה.
תחילה עוסקת המשנה בתיקון שנעשה בחומר שאינו מתאים. מדובר ב"קומקום", כלי שמחממים בו מים, "שניקב", ונקבו רחב כדי שהמים יזובו ממנו, ובכך בלבד נפסל מלשמש ונטהר. בא בעליו וסתם את הנקב בזפת, "ועשאו בזפת". וההלכה: "רבי יוסי מטהר". וטעמו, "שאינו יכול לקבל את החמין", אין בו כוח להחזיק משקה חם, "כצונן", כדרך שהוא מחזיק משקה קר. הזפת נמסה וזבה כשמגיע אליה החום, ובכלי שכל תכליתו הרתחת מים אין בסתימה כזו כלום. הקומקום נשאר פגום וחסר, וכלי שכך מצבו אינו מקבל טומאה.
רבי יוסי מרחיב את הסברה: "וכן היה אומר", וכך היה פוסק גם ב"כלי זפת", כלים העשויים כולם זפת. כלים כאלה אין בהם יכולת להחזיק דבר חם, ויכולת זו היא מעצם מהותו של כלי מסוג זה. אף כשהכלי שלפנינו נעשה מלכתחילה למשקין קרים בלבד, אין רבי יוסי נותן לו מעמד של כלי, ועל דעה זו הוא עומד בכל כלי הזפת.
כלי נחושת שזיפתם
"כלי נחשת שזפתן", כלי מתכת שציפו את פנימם בזפת להגנה, ולאחר מכן נטמאו: "טהורין", אוכלין ומשקין הנוגעים בציפוי נשארים טהורים. דרך שימושו של כלי נחושת היא על גבי האש, והזפת אינה עומדת בפני האש. שכבה שאין בה תועלת למלאכה שלשמה נברא הכלי אינה נחשבת חלק ממנו, ולפיכך אינה נטמאת עמו.
ומכאן מחלקת המשנה: "ואם ליין", אם ייחדו את כלי הנחושת להחזקת יין וזיפתוהו מבפנים, אזי "טמאין", הנוגע בציפוי נטמא. כאן ניתנה הזפת בכוונה תחילה והיא ממלאת צורך ממשי, שלא יקלוט היין את טעם הנחושת. ציפוי שכל קיומו כדי לשמור על טעם הנתון בכלי ולשפרו, נעשה אחד עם הכלי ומקבל טומאה עמו.
נמצא שחומר אחד, הזפת, פעמים שאינו כלום ופעמים שהוא חלק מן הכלי. במקום שהחום מכלה אותה, אין מחשיבים אותה. במקום שהיא משמשת באמת את תכלית הכלי, נעשית אחת עמו.