כלים, פרק כ״ח, משנה ז. נושאו של הפרק הוא הבד: חתיכות אריג ובגדים גמורים, ומה קובע אם הם ראויים לקבל טומאה. בין היסודות שכבר נתבררו: פיסת בד בטלה בעיני ההלכה עד שתגיע לשיעור שטח מסוים. לעניין טומאת מדרס, היינו הטומאה שזב או נידה מטמאים בה כלי בדריכה או בישיבה עליו, השיעור הוא ריבוע של שלוש אצבעות לכל צד, כשלוש אצבעות לרוחב ושלוש אצבעות לאורך. המשנה שלפנינו מביאה מחלוקת בדרך מדידתו של אותו ריבוע.
לדעת רבי שמעון, הריבוע של שלוש על שלוש שקבעו חכמים נמדד "חוץ מן המלל", כלומר בלי הַמְּלָל, הוא השפה המקופלת. אז כמו היום היו האורגים והחייטים לוקחים את שפתו הבלתי גמורה של הבד, מקפלים אותה לאחור על עצמה ותופרים אותה במקומה, כדי שלא ייפרמו החוטים. לדעת רבי שמעון אין אותה שפה מקופלת נכנסת לחשבון כלל. מה שנמנה הוא השטח החלק שנשאר פרוש וראוי לשימוש, ולפיכך צריך הבד להראות שלוש אצבעות על שלוש אצבעות מלבד כל מה שנבלע במלל.
וחכמים אומרים אחרת: השלוש על שלוש נמדדות "מכוונות", בדיוק כפי שהחתיכה נראית לפנינו. אמת, חלק מן השפה עתיד להתקפל ולהיתפר, ונמצא שהבגד הגמור יהיה פרוש על שטח קטן במקצת ממה שהראתה החתיכה בתחילה. ואף על פי כן, אותה שפה נמנית בכלל השיעור. בד שמידותיו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות בדיוק יש בו שיעור לטומאת מדרס, וכל שטח שייבלע לאחר מכן במלל אינו פוסלו.
הנפקא מינה למעשה בין שתי הדעות היא בחתיכה שמידותיה אינן אלא שלוש על שלוש ויש מלל תפור סביב שפתותיה. לרבי שמעון לא הגיעה חתיכה כזו לשיעור כלל והיא נשארת טהורה; ולחכמים יש בה השיעור הנדרש והיא ראויה לקבל טומאת מדרס.