כלים, פרק כ"ז, משנה ז. כל הפרק הזה עוסק בשיעורים שבד צריך להגיע אליהם כדי שתחול עליו טומאה, ואחד השיעורים המרכזיים בפרק הוא שטומאת מדרס אינה חלה אלא על בגד של שלושה טפחים על שלושה טפחים לפחות. משנתנו דוחקת את הכלל הזה צעד אחד קדימה. נניח שבד כבר נטמא טומאת מדרס, ורק לאחר מכן נתמעט עד שאין בו את השיעור הנדרש: האם טומאתו נעלמה כליל, או שנשאר ממנה שריד?
לפני שניכנס למקרים, כדאי לדייק בדרך שבה פועלת טומאת מדרס. כשזב מכביד את משקלו על כיסא או על בגד, אין החפץ מקבל ממנו טומאה מדוללת בדרגה נמוכה יותר. הוא אינו יורד דרגה כדרך שטומאה יורדת בדרך כלל בשעה שהיא נמסרת. אלא החפץ עצמו נעשה אב הטומאה, ועומד באותה דרגה ממש כמו הזב. וכמו כל אב הטומאה, מה שנוגע בו כן יורד דרגה: אדם הנוגע בו נעשה ראשון לטומאה, וכלי הנוגע בו נעשה אף הוא ראשון. ראשון הוא דרגה אחת מתחת לאב הטומאה. שמרו את שתי הנקודות האלה בזיכרון, שכן שני הדינים במשנה תלויים בהבדל שבין להיות מדרס לבין רק לגעת במדרס.
המקרה הראשון: הבגד נשלם, ורק אחר כך ניטל חוט
המקרה הראשון: הבגד נשלם, ורק אחר כך ניטל חוט
המקרה הראשון במשנה פותח: "הבגד שארג בו שלושה על שלושה ונטמא מדרס", בגד שהאורג ארג בו ריבוע של שלושה טפחים על שלושה טפחים, בדיוק השיעור, וזב הכביד עליו את משקלו ונתן לו מעמד של מדרס. אחר כך חזר האורג לנול: "והשלים עליו את כל הבגד", כלומר ארג את הבגד עד למידתו המלאה המיועדת. ומכיוון שהאריגה החדשה מחוברת לריבוע שקדם לה, מעמד המדרס פרוש עכשיו על כל הבגד השלם, ואינו מוגבל לאותה חתיכה שהייתה קיימת בשעה שהזב נשען עליה.
ואז נעשה מעשה של פירוק. המשנה ממשיכה שלאחר זמן "נטל חוט אחד מתחילתו": הוא שלף חוט אחד מן החלק שנארג ראשון. בחסרון החוט האחד הזה, אין בריבוע הראשון שלושה טפחים על שלושה טפחים, וההלכה היא "טהור מן המדרס", כל הבגד יוצא מטומאת מדרס.
הסברה פשוטה ברגע שנזכור היכן הייתה הטומאה מעוגנת. הריבוע המקורי היה בדיוק בשיעור המינימלי, וברגע שנפרד ממנו אפילו חלק קטן הוא נופל מן השיעור ואינו יכול להחזיק בטומאת מדרס. לתוספת שנארגה אחר כך לא היה מעמד מדרס מצד עצמה; היא הייתה טמאה רק מכוח חיבורה לאותם שלושה על שלושה מקוריים. משנפסל העוגן, אין לאריגה הנוספת על מה להישען, ולכן כל הבגד יוצא מטומאת מדרס.
ובכל זאת המשנה מצרפת לדין חצי שני: "אבל טמא מגע מדרס". הבגד לא נעשה טהור לגמרי; הוא מחזיק בדרגת ראשון לטומאה, שקנה אותה מחמת נגיעתו במדרס. בשעה שהריבוע הראשון עוד היה בטומאת מדרס, שני חלקי הבד היו מונחים זה על זה, ואת אותה נגיעה אין להפקיע בדיעבד. בגד שנתמעט שוב אינו יכול לשמש מדרס, אבל כל מה שנגע באב הטומאה יוצא ממנו כראשון. נמצא שכל הבגד עדיין טמא, אלא שהוא דרגה אחת למטה ממה שהיה.
המקרה השני: החוט ניטל תחילה, ורק אחר כך נשלם הבגד
המקרה השני: החוט ניטל תחילה, ורק אחר כך נשלם הבגד
עכשיו המשנה הופכת את סדר הזמנים. במקרה הראשון הסדר היה כזה: הריבוע קיבל טומאת מדרס, האריגה הושלמה, והחוט ניטל בסוף. כאן החוט יוצא מוקדם יותר. האורג עשה את הריבוע של שלושה על שלושה טפחים, זב נשען עליו והוא נטמא מדרס, ואחר כך, בלשון המשנה, "נטל חוט אחד מתחילתו": נשלף חוט מאותו ריבוע ראשון, ומיד נפל מן השיעור ואיבד את מעמדו כמדרס. רק לאחר מכן ישב והשלים את הבגד, "השלים עליו את כל הבגד". והדין: "טמא מגע מדרס", הבגד טמא בטומאת ראשון, כדבר שנגע במדרס.
כדי להבין זאת, חשבו על מה שהתרחש בתוך אותו ריבוע מקורי של שלושה על שלושה עצמו. גם אחרי שנחסר ממנו חוט ואינו יכול עוד להיות מדרס, כל אחד ואחד מן החוטים שבו נגע בדבר שהיה בטומאת מדרס, כלומר בריבוע שהם היו חלק ממנו. לפיכך נשאר בהם מעמד של ראשון מחמת מגע מדרס, נגיעה במדרס.
ומה בדבר החלק שנארג לאחר מכן? הוא לא נגע במדרס כלל, שהרי הבגד כבר נתמעט קודם שנתחבר אליו החומר החדש הזה. אבל הוא מתחבר לחלק שהוא ראשון, ומכוח חיבורו לראשון הוא נעשה חלק מאותו ראשון. התוצאה היא שכל הבגד, החלק המקורי והתוספת המאוחרת יחד, טמא בטומאת ראשון לטומאה ולא יותר מזה.
נמצא שהמשנה לימדה אותנו עיקרון דק אך עקבי. טומאת מדרס תלויה לחלוטין בשיעור המינימלי של שלושה על שלושה טפחים: הוצא אפילו חוט אחד מבגד שיש בו בדיוק את השיעור, ומעמד המדרס מתמוטט, ומפיל עמו את כל מה שהיה מחובר אליו. מה שאינו מתמוטט הוא רישום הנגיעה. כל מה שנגע בבגד בעודו מדרס נשאר ראשון לטומאה, וכל מה שמתחבר אחר כך לאותו ראשון שותף למעמדו. כך או כך הבגד נשאר טמא; השאלה היחידה שהמשנה משיבה עליה היא באיזו דרגה של טומאה הוא עומד.