כלים פרק כ"ה, משנה ז: בית הצביעה של הכלי

כלים, פרק כ"ה, משנה ז. פרקנו עוסק והולך בהבחנה שבין תוכו של כלי לאחוריו, הבחנה השייכת לגזירת חכמים בעניין משקים טמאים. משנה זו מוסיפה חלק שלישי בכלי, שחכמים ראו בו עולם בפני עצמו: בית הצביעה, הוא השקע או הגומה שאדם מכניס בהם את אצבעותיו כדי לאחוז בכלי ולהוליכו.

המשנה נפתחת בכלל גדול. "כל הכלים" (all utensils) שיש להם בית קיבול, יש להם דין אחד בתוכם ודין אחר באחוריהם, "אחוריים ותוך" (an outside and an inside), וזה מה שהתבאר בפרק כולו. ומלבד שני אלה, מוסיפה המשנה, יש לכל כלי כזה דין נוסף לעצמו ב"בית הצביעה" (the place set aside for the fingers), המקום המיוחד לאצבעותיו של אדם לאחוז בו.

בית הצביעה כחלק נפרד

משקה שנטמא מתקנת חכמים מטמא את הכלי. אף על פי כן לא ראו חכמים את בית הצביעה כהמשך של שטח האחוריים, אלא הפרידו אותו לגמרי משאר צדו החיצון של הכלי. לפיכך משקה טמא שנפל על האחוריים מטמא את האחוריים בלבד ובית הצביעה נשאר טהור, ומשקה טמא שהגיע לבית הצביעה מטמא את בית הצביעה בלבד והאחוריים נשארים טהורים. מבחינת ההלכה נחשב בית הצביעה כאילו נחתך מן הכלי, חלק שיש לו קיום בפני עצמו.

האוחז בבית הצביעה, נגע באחוריים?

בית הצביעה חוזר ועולה בהקשר נוסף. כשאדם אוחז בכלי בבית הצביעה שלו, האם יש לחוש שאצבעותיו נשמטו גם אל אחורי הכלי? לשאלה זו יש נפקות לשני הצדדים. נניח שהאחוריים טמאים ובית הצביעה טהור: כשאחז בבית הצביעה, האם נגע גם באחוריים הטמאים?

רבי טרפון אומר: "לעריבה גדולה של עץ" (in the case of a large wooden kneading trough). כלומר, בעריבת לישה גדולה של עץ. בכלי כזה אין מקום להעלות חשש שהאצבעות האוחזות בבית הצביעה הגיעו גם אל שטח האחוריים, שהרי כלי בשיעור כזה דרכו להינטל בבית הצביעה שלו ולא בשום מקום אחר. אבל בשאר כלים אנו הולכים אחר ההנחה שהאוחז בבית הצביעה פושט את אצבעותיו גם אל האחוריים, ודיני הטומאה נגררים אחר אותה נגיעה.

רבי עקיבא אומר: "לכוסות" (in the case of cups). הוא מרחיב את אותה קולא גם לכוסות, אף שהן קטנות. לדעתו אף הכוסות נאחזות בבית הצביעה שלהן, ואין האצבעות נודדות אל גוף הכלי, ולפיכך אין כאן במה לחשוד.

היכן נאמרה הקולא

עתה מגדירה המשנה באילו מצבים נאמרה קולא זו. רבי מאיר אומר שהפטור מן ההנחה שאצבעות האוחז הגיעו אל האחוריים נאמר "לידיים הטמאות" (to hands that are tameh), הן ידיים שדרגתן שני לטומאה מדברי חכמים, האוחזות בבית צביעה טהור.

צריך כאן הקדמה. חכמים תיקנו שבמצבים מסוימים ידיו של אדם טמאות אף שגופו טהור. כגון הנוגע בדבר שדרגתו ראשון לטומאה: ראשון אין בכוחו לטמא אדם, ואף על פי כן עשו חכמים ידיים כאלה שני. וכן ידיים שאדם לא נזהר לשמור היכן היו, "סתם ידיים" (hands whose whereabouts were not guarded), נקבעו בדרגת שני. והנה ידיים בדרגה זו אינן מטמאות כלי, אבל משקה הן מטמאות. לפיכך כשמשקה מונח על גבי כלי ונגעו בו ידיים כאלה, נעשה המשקה ראשון, והמשקה מטמא אחר כך את הכלי עצמו.

וזהו בדיוק המצב שלפנינו. אדם שידיו טמאות אוחז בבית הצביעה של כלי שאחוריו לחים. אין אנו מעלים את החשש שאצבעותיו נשמטו אל אותו שטח לח והפעילו את כל השרשרת.

"וטהורות" (and tahor hands). אותה הקלה נאמרה גם במצב ההפוך: ידיים טהורות האוחזות בבית הצביעה של כלי שאחוריו טמאים בטומאה קלה, מן הסוג שיש בכוחו לטמא ידיים מדברי חכמים. האחוריים במקרה זה עומדים בדרגת שני. דרגה כזו אין בכוחה לטמא את ידי האדם במישרין, אבל משקה היא מטמאת. לפיכך, אם היו ידיו לחות, המשקה שעליהן הנוגע באחוריים הטמאים היה נטמא בעצמו ומטמא אחר כך את האדם. המשנה מלמדת שאף כאן אין מה לחוש.

רבי יוסי מצמצם את הדין

רבי יוסי חולק: "לא אמרו" (they did not say it), לא נאמרה קולא זו "אלא לידיים הטהורות בלבד" (except for tahor hands alone). במקום שהידיים עצמן טמאות, האוחז בבית הצביעה חייב לחוש שאצבעותיו הגיעו אל גוף הכלי וטימאוהו. אבל במקום שידיו היו טהורות והחשש היה שהוא עצמו יקבל טומאה על ידי המשקה שעל ידיו הנוגע בכלי הטמא, שם אין לו במה לחוש כלל.

נמצא שהמשנה מותירה בידינו תמונה מפליאה של הדקדוק שבו מיפו חכמים כלי אחד: תוכו, אחוריו, והגומה הקטנה העשויה לאצבעותיו של אדם, כל אחד ומעמדו שלו, וכל אחד ומידת החשש שלו בשאלה במה נגעה היד ובמה לא נגעה.