כלים, פרק כ"ב, משנה ז'. הפרק הזה עוסק בכלי עץ שבבית: שולחנות, ספסלים וכיסאות, ובשאלה מה דין טומאתם לאחר שנפגמו. כיסא, כל זמן שראוי לשבת עליו, מקבל טומאת מדרס, היא הטומאה שהזב או הנידה מטמאים בה בישיבה או בהישענות על דבר שנעשה לישיבה. משנשבר הכיסא עד שאינו עומד עוד לישיבה, נסתם אותו פתח של טומאה. משנתנו מדברת באותו כיסא עץ שהפרק עסק בו, אלא שכאן נבנה בית קיבול בגוף המושב עצמו. וכיוון שכלי עץ שיש לו בית קיבול ראוי מעיקר הדין לקבל טומאה, עולה השאלה: גם לאחר שהכיסא נפסל מלהיות כיסא, האם בית הקיבול שבמושב משאיר אותו בגדר כלי המקבל טומאה?
המשנה פותחת: "כסא שניטלו שנים מחיפוייו", כיסא שניטלו ממנו שני לוחות מן הלוחות שמהם עשוי שטח הישיבה. ומוסיפה המשנה "זה בסד זה", כלומר שני הלוחות החסרים היו סמוכים זה לזה, ולכן הנותר הוא פרצה אחת רצופה ולא שני נקבים קטנים ומרוחקים. על מושב כזה אין אדם יכול להתיישב בבטחה. וכמו בשאר דיני הפרק, יש לצייר כיסא שדפנותיו גבוהות מגובה שטח הישיבה; שאם לא כן, היה אפשר להפכו ולשבת על שיטחו התחתון בנוחות, ושוב לא היה מאבד את שמו כדבר העומד לישיבה. כאן נפרץ מקום הישיבה עצמו, והכלי אינו יכול עוד למלא את תפקידו של כיסא.
ועתה באה המחלוקת: "רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין". רבי עקיבא סובר שהחפץ עדיין מקבל טומאה. אמת, כמושב שוב אינו כלום, ולכן אין בו עוד דין מדרס. אבל בית הקיבול שבמושב עומד במקומו, וכלי עץ שיש בו בית קיבול הוא כלי המקבל טומאה. אותו תא נותן לחפץ מעמד עצמאי של כלי, ולפיכך הוא מיטמא בטומאת מגע רגילה.
חכמים חולקים ומטהרים לגמרי. טעמם: יש לבחון לשם מה נעשה החפץ מתחילתו. לישיבה נעשה, לא לקיבול. בית הקיבול שבמושב לא היה אלא תוספת נוחות בצד תפקידו האמיתי של הכיסא. משאין הכיסא ראוי עוד לישיבה, איבד החפץ את עצם הדבר שעשה אותו כלי, ובית הקיבול שנשאר אינו מספיק להעמיד את מעמדו. מכאן ולהבא הוא טהור.
רבי יהודה מרחיב את דין חכמים גם לעניין שהוא צעד אחד רחוק יותר. בלשונו, כך הדין "אף כסא של כלה", אף כיסא שיוחד לכלה בחתונתה, "שניטלו חיפוייו ונשתייר בו בית קיבול, טהור": ניטלו לוחות החיפוי שלו, ונשאר בו חלל הראוי לקבל בתוכו דברים, ואף על פי כן טהור. טומאת מדרס אין בכיסא כזה עוד, וגם בטומאת מגע אינו מיטמא.
והמשנה נותנת את הכלל שמאחורי הדבר: "מפני שבטל העיקר ובטלה הטפילה", שמשנתבטל התפקיד העיקרי, בטל עמו גם התפקיד הטפל. בית הקיבול הוא הטפילה, הדבר הנספח; כל חיותו מן הזהות העיקרית של החפץ. וכשהזהות העיקרית איננה, אין לטפלה על מה לסמוך, ואף היא בטלה.
חידושו של רבי יהודה הוא דווקא בכיסא של כלה. כיסא כזה, אף שחסרים בו לוחות, שמא עדיין ראוי לשימוש כלשהו ובני אדם רגילים יכולים לשבת עליו. אף על פי כן, כיוון שהוקצה לתפקיד מסוים, להיות כיסא הכלה בחתונה, ושוב אינו יכול למלא את התפקיד הזה בכבוד, הרי אבד ממנו התפקיד המגדיר אותו. תכליתו שלו נסתיימה, ולפיכך, על אף בית הקיבול הבנוי במושב, אינו מקבל טומאה.