כלים, פרק כ, משנה ז. משנתנו עוברת אל המחצלת, ופותחת בהבחנה שמלווה את כל הדיון: לשם מה נעשתה המחצלת הזו? היו פורשים מחצלת כזו ושוכבים עליה, והיו גם משתמשים במחצלת כזו לכיסוי מלמעלה, למשל לסיכוך על גבי סוכה. מחצלת שנועדה לשכיבה משמשת את האדם, ולפיכך היא מקבלת טומאת מדרס. מחצלת שנועדה לסיכוך אינה משמשת את גופו של אדם, אין היא אלא כיסוי, ואינה מקבלת טומאה כלל. מכאן ואילך בודקת המשנה כמה אופנים שבהם אפשר לעשות מחצלת, ושואלת בכל אחד מהם: האם זו מחצלת שדרך בני אדם לשכב עליה?
כיצד נעשתה המחצלת
נדמיין מחצלת מרובעת הארוגה מקנים רכים וכפיפים, שזורים זה בזה. אריגה של קנים רכים בלבד הייתה נכפפת ולא מחזיקה צורה, ולכן שילבו בתוכה קנים קשים ונוקשים שיתנו בה חוזק. אלא שאותם קנים קשים קשה לשכב עליהם. הפתרון של האומן היה לשבץ אותם לרוחב, במרווחים, ולהשאיר ביניהם רצועות פנויות שבהן יכול אדם להימתח ולנוח.
קנים קשים לאורך המחצלת
פותחת המשנה: "מחצלת שעשה לה קנים לאורכה, טהורה". נניח שהקנים הקשים הושמו לאורך המחצלת ולא לרוחבה כדרך העולם. מחצלת כזו טהורה. אדם השוכב שוכב לרוחבה של המחצלת, שהוא הצד הקצר, וקנים הנמשכים לאורך אינם מותירים לו רצועה פנויה להשתרע בה. מיקומם שולל שכיבה נוחה, ומכאן שמחצלת זו נעשתה לשמש כיסוי מלמעלה ולא כמשכב, וכיסוי אין בו כדי לקבל טומאה.
חכמים חולקים וסוברים שאין המחצלת נפטרת מן הטומאה אלא "עד שיעשה כמין חי": רק לאחר שהקנים הקשים סודרו בצורת חי, כלומר כצורת האות U. כל זמן שהם נמשכים בכיוון אחד בלבד, המחצלת עדיין ראויה לקבל טומאה, שהרי אדם יכול לשכב לאורכה ולנוח ברצועה הפנויה שבין שני קנים קשים. רק סידור בצורת U חוסם אותו בשני הכיוונים כאחד, ורק אז ניכר שהשכיבה מעולם לא הייתה התכלית שלשמה נעשתה המחצלת.
קנים קשים לרוחב המחצלת
"עשה לה לרוחבה, ואין בין קנה לחברו ארבעה טפחים, טהורה". כאן נקבעו הקנים הקשים לרוחב, כדרך הרגילה, אלא שהרצועות הפנויות שביניהם קטנות מארבעה טפחים. אף מחצלת זו טהורה: רצועה צרה כל כך אין בה מקום לאדם שוכב. המידות עצמן מגלות שהמחצלת נעשתה לכיסוי ולא למשכב, ולפיכך אין הטומאה חלה עליה.
כשהמחצלת נפגמה
מחצלות אלו היו זקוקות להגנה מפני התפרקות, וקצות האריגה היו מהודקים בקשרים, הם המעדנים. עתה דנה המשנה במקרים שבהם ניזוקה המחצלת באופן שהקשרים אינם יכולים לעשות את שלהם.
"נחלקה לרוחבה, רבי יהודה מטהר". אם נקרעה המחצלת לרוחבה, רבי יהודה מטהר. הקצוות החדשים שנוצרו בקרע אין בהם מעדנים כלל, ולכן האריגה שם עתידה להתרופף ולהתפרק. דבר שדרכו להתפרק אינו כלי מתפקד, ואין הטומאה חלה עליו.
"וכן המתיר של מעדנים, טהורה". מחצלת שהתיר אדם בידיו את מעדניה דינה זהה לגמרי והיא נטהרת, שהרי אריגתה עומדת עתה להתפרק וחדלה מלהיות כלי שהטומאה יכולה לאחוז בו.
"נחלקה לאורכה, ונשתיירו בה שלושה מעדנים של שישה טפחים, טמאה". כאן הקרע עובר לאורך, באמצע ממש, ובכל אחד משני החלקים שנוצרו נשתיירו שלושה מעדנים בקצותיו, ורוחבו שישה טפחים. חלקים כאלה טמאים. שהרי המעדנים עומדים במקומם, ולכן האריגה תחזיק ולא יתפרק דבר; ומכיוון שרוחבו של כל חלק שישה טפחים, יש בו כדי שישכב עליו אדם. לפיכך שני החלקים ממשיכים לקבל טומאת מדרס.
מאימתי המחצלת נחשבת גמורה?
מאחר שאין כלי מקבל טומאה קודם שנגמרה מלאכתו, מסיימת המשנה בקביעת השלב שבו מחצלת שבעשייה נעשית כלי גמור. "מחצלת מאימתי מקבלת טומאה? משתיקנב, והיא גמר מלאכתה". מאימתי מתחילה המחצלת לקבל טומאה? משעה שנקצצו קניה. עם קציצת הקצוות הבולטים, המשטח שוכב ישר ואדם יכול לנוח עליו בנחת, בלי חודים הנתקעים בו. הקציצה הזו היא שמסמנת את גמר המלאכה. ואם עדיין בכוונת האומן להוסיף מעשים, לצבוע אותה או לעטר אותה בקישוט, אין בכך כלום: המחצלת כבר משמשת את תפקידה ונחשבת גמורה, ומאותה שעה ואילך הטומאה יכולה לאחוז בה.