כלים, פרק ב, משנה ז. בראש הפרק מנתה המשנה כלי חרס פשוטים שאינם מקבלים טומאה כלל, לפי שכלי חרס אינו נטמא אלא מתוכו, ולכלי פשוט אין תוך. משנתנו מציגה עתה רשימה מקבילה, פרט אחר פרט דומה מאוד לרשימה הראשונה, אלא שהבדל אחד מכריע ביניהן: כל כלי המנוי כאן יש לו בית קיבול כלשהו, מקום שמחזיק את מה שנותנים בו, ולפיכך כל כלי המנוי כאן מקבל טומאה.
המשנה פותחת את הרשימה: "הטמאים שבכלי חרס", אלו הם הכלים שבכלי חרס שכן נטמאים.
טבלה שיש לה לזבז ומחתה שלמה
ראשונה, "טבלה שיש בה לזבז", טס הגשה שיש לו שפה מוגבהת המקיפה אותו. השפה הזאת אינה קישוט אלא עושה מלאכה ממש: היא מונעת מן הקערות המונחות על הטבלה להחליק ולנפול. הואיל והיא מקיפה חלל, נחשבת הטבלה לבית קיבול והיא מקבלת טומאה.
ואחריה, "ומחתה שלמה", מחתת גחלים שהיא שלמה. מחתה זו מוגבהת מארבע רוחותיה, כדי שהגחלים שהיא נושאת יישארו במקומן ולא יישפכו. גם כאן יש הקפה של ממש, וגם כאן הכלי מקבל טומאה.
טבלה מלאה קערות
"וטבלה שהיא מלאה קערות". המשנה עוברת לטבלה שהיא מלאה קערות. אין הכוונה לטבלה שהניחו עליה קערות נפרדות, אלא לחתיכת חרס אחת שנעשתה מתחילה עם תאים, והקערות עצמן הן חלק מן הכלי המקורי ומחוברות אליו ממש. הרמב"ם מעיר שכלים כאלה היו שכיחים במצרים בימיו.
וזה הדין: "נטמאת אחת מהן בשרץ" - אם נפל שרץ, אחד משמונה השרצים שנבלתם מטמאה, לתוך חללה של קערה אחת מסוימת, אותה קערה לבדה נטמאת, "לא נטמאו כולם", ושכנותיה נשארות בטהרתן. חיבורן לטבלה ואלו לאלו אינו משנה כלום, שכן כל קערה משמשת בפני עצמה ולפיכך נחשבת כלי בפני עצמה. מה שאירע לאחת אינו נוגע במעמדן של השאר.
ועכשיו ההיפך. "אם יש לה לזבז עודף": אם מקיפה את הטבלה שפה חיצונית הגבוהה מדפנות הקערות עצמן, אז "נטמאת אחת מהן, נטמאו כולן", קערה אחת שנטמאה בשרץ מטמאה את כולן. והכול תלוי בסדר הדברים: אין השרץ יכול להגיע לחללה של שום קערה בלי להיכנס תחילה לחלל שהשפה המוגבהת מקיפה. באותו רגע נטמאה הטבלה עצמה, והקערות, שהן חלק מאותה טבלה, נטמאות עמה כחלקיו של כלי אחד שכבר קיבל טומאה.
בית התבלין וקלמרין
"וכן, בית תבלין של חרס": אותה הלכה עצמה נאמרת בכלי חרס לתבלינים החלוק לתאים נפרדים, כל תבלין במקומו. וכן "וקלמרין המתואמות", בית דיו של סופר העשוי זוגות זוגות או מערכות של תאים, כמעין מסדר כלי כתיבה, שבו הסופר מניח את צורכי אומנותו: דיו בתא אחד וכלי כתיבה בתא אחר.
והדין כאן הוא בדיוק כדין הטבלה המחולקת לתאים. נפל שרץ לחללו של תא אחד, הטומאה מצטמצמת לאותו תא בלבד, שכן כל חלוקה נחשבת כלי בפני עצמו. אבל אם מקיפה את הכלי שפה או דופן הגבוהה מן המחיצות שבתוכו, השרץ בדרך נפילתו עובר תחילה בחלל העליון המוקף, ונטמא הכלי כולו וכל תאיו בכלל.
בית תבלין של עץ ומשקה טמא
עד כאן עסקנו בחרס. עתה עוברת המשנה לבית תבלין העשוי עץ, כדי להראות במה שווים שני החומרים ובמה הם נחלקים. במקרה החדש הזה המטמא אינו שרץ אלא משקה שהוא עצמו טמא. משקה כזה, כפי שלמדנו, מטמא כלי מדברי חכמים בלבד, ולטומאה זו שמדבריהם יש עוד תכונה: כשהמשקה נוגע אך ורק בגבו של כלי, נטמא הגב לבדו והתוך נשאר בטהרתו. את הכלל הזה מחילה עתה המשנה על בית תבלין של עץ המחולק לתאים.
"ובית תבלין של עץ", ובבית תבלין של עץ, "שנטמא אחד במשקה, לא נטמא חברו". משקה טמא שהגיע לתוכו של תא אחד מטמא את אותו תא, והתא הסמוך לו, שמחיצה אחת משותפת לשניהם, נשאר טהור. התבונן מהי אותה מחיצה: לוח אחד משמש בעת ובעונה אחת תוך לתא זה וגב לתא שלידו. המשקה שנפל לתא הראשון פגע בשטח שהוא תוך שם וגב לשכנו. וכיוון שמשקה טמא הנוגע בגבו של כלי אינו מטמא אלא את הגב, נשאר תוכו של התא השני טהור.
כמה מן המחיצה המשותפת נטמא?
מן הדין הזה יוצא שאף שהתא השני עצמו נשאר טהור, המחיצה שבין שניהם קיבלה טומאה. שואלת עתה המשנה: כמה ממחיצה זו נטמא?
"רבי יוחנן בן נורי אומר": לדעתו עוביו של הלוח נחלק בעצמו, "חולקין את עביו". משני חצאיו, "המשמש לטמא, טמא", אותו חצי הפונה לתא שנטמא הוא טמא; ואילו האחר, "המשמש לטהור, טהור", החצי המשמש את התא שנשאר טהור נשאר בטהרתו. והוא מוכן להעביר קו באמצעו של לוח אחד רק משום שכל הטומאה שבה מדובר, טומאת משקין, אינה אלא מדברי חכמים.
וחכמים חולקים עליו. לדעתם אף בטומאה זו שמדבריהם נטמאת המחיצה כולה, וכדעתם הלכה.
כשהלזבז החיצוני גבוה מן המחיצות
כל מה שנאמר עד כאן היה בבית תבלין שמחיצותיו הפנימיות מגיעות לגובה דפנותיו החיצוניות. המשנה חותמת ומלמדת את הדין כשהמחיצות נמוכות מן הדופן החיצונית.
"אם יש לו לזבז עודף": אם מקיפה את הכלי שפה הגבוהה מן המחיצות המפרידות בין תא לתא, אז "נטמא אחד מהן", כיוון שמשקה טמא טימא תא אחד, "נטמא חברו", התאים שלידו נטמאים עמו. אותה שפה עודפת מאחדת את כל מה שתחתיה לכלי אחד, וטומאה בכל חלק מכלי אחד היא טומאה בכולו. החלוקות הפנימיות איבדו כאן כל משמעות: השפה כינסה אותן לכלי אחד, ולפיכך טומאה בתא אחד מגיעה לכולם.