כלים, פרק י"ט, משנה ז. משנתנו עוסקת בתיבה או בארגז עץ מן הסוג ששימש לאחסון, ושואלת אילו סוגי טומאה תיבה כזו מקבלת. התיבה הנידונה בנויה כשפתחה בצדה העליון, ומכסה קבוע למעלה על צירים, כך שמגביהים את הכיסוי כדי להניח לתוכה חפצים או להוציאם.
פותחת המשנה: "תיבה שפתחה מלמעלה, טמאה טמא מת", כלומר תיבה שפתחה בחלקה העליון מקבלת טומאת מת. אם נגעה במת, או נטמאה ממנו בדרך אחרת, היא נטמאת ככל כלי עץ אחר המשמש בית קיבול.
מדוע אין בה מדרס
מה שתיבה כזו אינה מקבלת הוא טומאת מדרס, הטומאה הבאה מלחץ גופו של זב, למשל כשהזב יושב עליה. דין מדרס נוהג בחפץ שמייעודו לשבת עליו או להישען עליו. כאן, ברגע שאדם מניח עליה את כובד גופו, שוב אין התיבה עומדת לתפקידה: אי אפשר להרים את המכסה ואי אפשר להכניס לתוכה או להוציא ממנה דבר. חפץ הנמנע משימושו הרגיל דווקא בשעה שהאדם נשען עליו אינו כלי המיועד לישיבה, ולפיכך אין מדרס הזב מטמא אותו.
כשהתיבה נשברת
עתה מציגה המשנה שני אופנים שבהם עלולה תיבה כזו להינזק. "נפחתה מלמעלה": אם נשברה התיבה בחלקה העליון, ואין לה עוד מכסה, היא נשארת בת קבלת טומאה מן המת, "טמאה טמא מת". אבדן המכסה לא ביטל את ייעודה של התיבה, שכן גוף התיבה ממשיך להחזיק את מה שמניחים בתוכו, וכל מה שעדיין משמש בית קיבול נשאר בגדר כלי.
"נפחתה מלמטה", אם נשברה מלמטה, כלומר נשמטה רצפת התיבה, "טהורה", היא טהורה. בלא שוליים אין עוד מה שיחזיק את המונח בתוכה, שוב אין התיבה יכולה לאחסן דבר, וכלי עץ שאינו יכול לקבל אינו מקבל טומאה כלל.
המגורות הקבועות בתוכה
"מגורות שבה, טמאות": תאי האחסון הקטנים המשוקעים בתוך התיבה, שנשארו שלמים גם לאחר שנפחתה למעלה או למטה, מקבלים טומאה בפני עצמם. כשמסתכלים על כל מגורה כשלעצמה, היא ממשיכה לעשות את מלאכת בית הקיבול ומחזיקה את מה שנותנים בתוכה, ותפקוד עצמאי זה די בו כדי להחשיבה כלי בפני עצמה.
"ואינן חיבור לה": אין הן נחשבות גוף אחד עם התיבה. אמנם המגורות קבועות במקומן, אך ההלכה רואה אותן כחפצים נפרדים. נטמאה אחת מן המגורות, התיבה עצמה נשארת טהורה; נטמאה התיבה, אין המגורות נטמאות בעקבותיה. כל אחת נידונה לפי התפקיד שהיא ממלאת, וכל אחת עומדת בפני עצמה.