כלים, פרק י"ז, משנה ז. הפרק הזה עוסק במידות שהחכמים קבעו לאורך כל דיני התורה, וכאן פונה המשנה לאחת המוכרות שבהן: התאנה היבשה, ה"גרוגרת". בכל מקום שחכמים שיערו שיעור בנפח של גרוגרת, באיזו תאנה בדיוק דיברו? הרי תאנים באות בכל הגדלים.
התשובה נאמרת בלי היסוס. הגרוגרת שדיברו בה חכמים היא "לא גדולה", לא הפרי החורג בגודלו, "ולא קטנה", אף לא הפרי הדל, "אלא בינונית", תאנה במידה ממוצעת. השיעור נקבע במתכוון לפי הפרי הרגיל ולא לפי אחד הקצוות.
היכן משמשת המידה הזו
שני שימושים מוכרים של הגרוגרת באים מדיני שבת.
- הוצאת אוכל מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת: אדם מתחייב בקרבן חטאת רק כשמה שהוציא מגיע לנפח של גרוגרת. פחות מזה אינו מגיע לשיעור שקבעו חכמים לאוכלין.
- שיתופי מבואות, ההסדר שמתירו לבני המבוי לטלטל חפצים בין החצרות שלהם בשבת. כל בית נותן אוכל לתוך האיסוף המשותף, וכל מנה כזו צריכה להיות לפחות כנפח גרוגרת.
בשני המקרים התאנה שמדובר בה היא הבינונית שתוארה כאן.
שיטת רבי יהודה
רבי יהודה מוסיף הסתייגות גיאוגרפית. "רבי יהודה אומר": "הגדולה שבארץ ישראל", הגרוגרת הגדולה הגדלה בארץ, "היא הבינונית שבמדינות", שוות בנפחן למה שנחשב רגיל בארצות שמחוץ לארץ. הפירות בארץ ישראל מתפתחים בשפע רב יותר, ולכן התאנים שם יוצאות גדולות, ופרי שקוראים לו שם "גדול" אינו אלא תאנה רגילה במקומות אחרים.
התוצאה המעשית של שיטת רבי יהודה מפתיעה. הוא מבין שכשחכמים דיברו על גרוגרת בינונית, כוונתם לתאנה הבינונית של הארצות שמחוץ לארץ, התאנה המצויה בגלות. לפיכך מי שגר בארץ ישראל אינו יכול למוד בתאנה הממוצעת שהוא רואה לפניו; עליו לקחת תאנה גדולה של ארץ ישראל, שכן רק היא מגיעה לגודל התאנה הרגילה שבשאר הארצות, וזהו השיעור האמיתי שקבעו חכמים.
נמצא שהמשנה לימדה אותנו גם את הכלל וגם את המחלוקת: הגרוגרת היא התאנה הבינונית, ולדעת רבי יהודה "בינונית" נמדדת לפי התאנים של הארצות שמחוץ לארץ ישראל, ולכן מי שנמצא בארץ ישראל חייב להשתמש בתאנה גדולה במיוחד כשהוא מודד.