כלים, פרק י"ד, משנה ז. המשנה כאן חוזרת אל כלל שכבר מוכר לנו מדיני טומאה, ואחר כך מביאה מחלוקת עד כמה הכלל הזה נמשך. היסוד הוא כזה: כלי שנטמא ואחר כך נשבר, ונשבר עד כדי כך שאינו יכול עוד לשמש למלאכה שלשמה נעשה, מפקיע מעליו את הטומאה והרי הוא טהור. ואם בא אדם ואסף את השברים ועשה מהם כלי חדש, אף הכלי הזה טהור, שהרי באמת הוא עצם אחר מזה שנטמא.
אבל כלי מתכות אינם הולכים בדרך הזו. חכמים תיקנו שכלי מתכת טמא שנשבר ושבריו נעשו כלי חדש, טומאת הכלי הראשון עוברת אל הכלי החדש, כאילו לא הייתה שבירה בינתיים כלל. משנתנו פותחת בהלכה זו, ואחר כך פורשת את המחלוקת בפרטיה.
שני דינים בפתיחת המשנה
המשנה אומרת: "כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורין", כלי מתכות מקבלים טומאה כשהם שבורים ונטהרים כשהם שבורים. שני דינים נפרדים דחוסים בכמה המילים הללו, וכל אחד מהם צריך ביאור לעצמו.
הדין הראשון, שהם מיטמאין כשהם שבורים, פירושו כך. כשהכלי נשבר, הטומאה שהייתה בו אמנם יוצאת ממנו, ואף על פי כן נשאר בשברים שמץ מאותה טומאה, עד שכל מה שנעשה מהם נוצר טמא מתחילתו, בדיוק כמו שנתבאר למעלה.
הדין השני, "ומיטהרין שבורין", שהם נטהרים כשהם שבורים, בא ללמד שכלי שנעשה מן השברים יכול להגיע לטהרה בדרך קלה יותר מזו שכלי טמא רגיל צריך לעבור. ומהי אותה דרך קלה, יתברר מן המעשה שהמשנה מביאה מיד.
כל זה הוא כדרך שרבי אליעזר מבין את ההלכה. רבי יהושע מודה בחלק הראשון וחולק רק על השני: "רבי יהושע אומר אינן מיטהרין אלא שלמין". לדעתו כלים אלו נטהרים באותו תהליך עצמו שבו נטהר כל כלי שלם רגיל, בלי שום הקלה כלל.
כיצד: היכן המחלוקת בפועל
המשנה שואלת "כיצד", היכן באמת נחלקו. וכדי לעקוב אחר התשובה יש לזכור את סדר הטהרה מטומאת מת. דבר שנטמא במת צריך שתי הזאות ממי פרה אדומה, אחת ביום השלישי משעה שנטמא ואחת ביום השביעי.
ועתה עקוב אחר סדר המעשה. "הזה עליהן", הזו על הכלי ממי פרה אדומה ביום השלישי. "ונשברו בו ביום", ונשבר באותו יום עצמו. "התיכן", התיך הבעלים את השברים ועשה מהם כלי חדש. "וחזר והזה עליהן שנית בו ביום", והזה עליו הזאה שנייה, עדיין באותו יום. פוסק רבי אליעזר "הרי אלו טהורין", הכלי טהור כבר ואין צורך להמתין ליום השביעי ולהזות שוב. והמשנה מציינת "דברי רבי אליעזר", ותולה את הפסק בו.
בדרך כלל הזאת מי פרה אדומה קשורה ביום שלישי וביום שביעי, וכאן הקלו חכמים ופטרו מהזאת יום שביעי. ומה טעם ההקלה? כמו שנאמר בפתיחה, כל הטומאה הזו אינה אלא מדרבנן. מן התורה כלי מתכת שנעשה משברי כלי טמא הוא עצם חדש וטהור, וחכמים הם שגזרו לראותו כטמא. לפיכך סבור רבי אליעזר שבטומאה שעיקרה מדברי חכמים אפשר לנהוג ביד רכה מעט יותר מכפי שנוהגים בטומאה כפשוטה.
לפיכך, בעוד שכל כלי אחר, בין חדש בין שהיה בשימוש זמן רב, שנטמא במת צריך הזאה בשלישי ובשביעי, הרי בעניננו הדבר שלפנינו הוא עצם אחר לגמרי מזה שנטמא, ודי בהזאה אחת ביום ההתכה והעשייה מחדש. טומאת הכלי הראשון אכן עוברת אל הכלי שבא במקומו משעה שנעשה, אך לא בכל חומרתה, ואין מחייבים אותו להמתין עד יום שביעי.
שיטת רבי יהושע
רבי יהושע דוחה זאת: "רבי יהושע אומר אין הזאה פחות משלישי ושביעי". הזאה לדעתו אינה נחשבת אלא כשנעשתה בשלישי ובשביעי, ואף כאן צריכה ההזאה השנייה להידחות ליום השביעי. הזאה נוספת באותו יום עצמו אינה מועילה כלום.
רבי יהושע מודה שהטומאה שלפנינו מדרבנן, והיה מקום לצפות שמתוך כך ייפתח פתח להקל. ואף על פי כן הוא סובר שכשקבעו חכמים טומאה זו נתנו לה את אותם דינים עצמם שנוהגים בכלי טמא לכל דבר. ומשום כך, כמו בטומאת מת מן התורה, מקומה של ההזאה השנייה ביום השביעי.
ורבי אליעזר, מצדו, מסתפק בשתי הזאות בסך הכל: אחת שנעשתה קודם השבירה ואחת לאחר שנעשה הכלי מחדש. משנעשו שתיהן, אין צורך להמתין לשלישי ולשביעי. מקילים, מאחר שטומאה זו תקנת חכמים היא מעיקרה.