כלים, פרק י"ב, משנה ז. לפני שניגש ללשון המשנה, דרוש לנו כלל אחד יסודי: מטבע איננו כלי. כלי הוא דבר הממלא תפקיד, דבר העושה מלאכה בשביל האדם. מטבע אינו עושה שום מלאכה. הוא אמצעי חליפין, דרך להמיר עבודה או סחורה בדבר אחר, והוא נושא ערך שהכל מסכימים עליו. מכיוון שאין הוא מבצע דבר בעצמו, אין הוא נכנס לגדר כלים, ולפיכך מטבע אינו מקבל טומאה.
אבל מה קורה כאשר מטבע אינו יכול עוד לשמש ככסף? ייתכן שהשלטון החליף את המטבעות, והמטבע הזה אינו עובר עוד לסוחר. וייתכן שהמטבע עצמו נשחק, והכסף שבו איבד כל כך הרבה ממשקלו עד שאינו יכול לעבור עוד לפי ערכו הנקוב. מטבע כזה איבד את זהותו ככסף. אם בעליו לוקח אותו כעת ומייעד אותו לשימוש אחר, כיצד נתייחס אליו?
מטבע שנעשה תכשיט
המשנה מלמדת: "דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר קטנה": דינר שנפסל, ובעליו התקין אותו לתלייה על צווארה של ילדה קטנה. הוא ניקב אותו, השחיל בנקב חוט, ותלה אותו עליה כקמיע או כקישוט על שרשרת. פוסקת המשנה "טמא": חתיכת המתכת הזאת יכולה מעתה להיטמא. אין זה מטבע כלל, אלא תכשיט, ותכשיט מקבל טומאה.
מטבע שנעשה משקולת
וכך גם במקרה השני: "וכן סלע שנפסל והתקינה להיות שוקל בה": סלע שנפסל מלשמש כמטבע, ובעליו ייעד אותו לשמש כמשקולת לשקילת כסף וזהב. מכיוון שהמטבע כבד דיו לשמש לתכלית זו, ובעליו ייחד אותו בדיוק לכך, פוסקת המשנה "טמאה". הוא נעשה כלי בעל תפקיד ממשי, חפץ שעושה מלאכה, ולכן הוא מקבל טומאה.
אילו מטבעות פסולים מותר בכלל להחזיק?
שימו לב למה שמונח ביסוד שתי ההלכות הללו. אם מטבע פסול יכול לקבל ייעוד חדש ולהיטמא, מכאן שמותר לאדם להשאיר אותו ברשותו. ואולם החכמים חששו במצבים רבים מעצם החזקתו של מטבע כזה, מחשש שאדם יעביר אותו שלא כדין ככסף כשר, וישתמש בו כמטבע מזויף. לפיכך על המשנה להגדיר כעת אימתי מותר להחזיק מטבע פגום.
שואלת המשנה: "עד כמה תיפסל ויהא רשאי לקיימה": עד כמה יכול הסלע להישחק, כמה ממשקלו מותר לו לאבד, ועדיין יהיה מותר לקיימו? התשובה: "עד שני דינרין". מותר לו לקיימו כל זמן שערכו עומד על שני דינרין, שהם בדיוק חצי סלע. במצב זה הוא מכוון בדיוק כנגד שקל, שהרי שקל הוא חצי סלע, ולמטבע יש זהות ברורה וישרה: אפשר פשוט להשתמש בו כשקל.
"פחות מכאן יחוק": אם נשחק הסלע ופחת מערכו של שקל, חייב בעליו לחתוך אותו לחתיכות, כדי שלא יוכל להעבירו לאיש אפילו בשווי הנמוך של שקל. וכך בדיוק הדין במקרה ההפוך: מטבע שערכו הנותר עומד במקום מסוים שמעל שיעור השקל אך אינו מגיע לשוויו המלא כסלע, גם אותו יש לחתוך, שהרי אין לנו שום עניין שיעבור מיד ליד בטענה שהוא סלע שלם.
העולה מכאן הוא היתר צר מאוד. סלע שנפגם מותר לקיימו במצב אחד בלבד: כאשר הנותר ממנו יוצא שקל בדיוק, מחצית הסכום שנשא בעבר, שכן אז הוא מתפקד באמת ובתמים כמטבע של שקל ואינו מטעה אף אדם. בכל מצב אחר חייב הוא להיהרס. ובכל אחד מן המקרים שלמעלה, ברגע שמטבע כזה מקבל תפקיד חדש, בין שהוא נתלה כקישוט על ילדה קטנה ובין שהוא מונח בכף המאזניים כמשקולת, יצא הוא מתחום המטבעות ונכנס לתחום הכלים, ושם חלים דיני הטומאה.