כלים, פרק יא, משנה ז. הפרק כולו עוסק בכלי מתכת ובדינים המיוחדים החלים עליהם, ומשנתנו מיישמת את הדינים הללו על כלי נגינה. הכלי שלפנינו בנוי מכמה חומרים: גופו העיקרי הוא קרן של בהמה, ואילו החלק שאדם מצמיד לשפתיו והחלק הרחב שממנו יוצא הקול נעשו לפעמים מחומר אחר לגמרי, כגון מתכת. המשנה עוברת על החלקים אחד אחד, ולבסוף שואלת מה הדין כאשר כל החלקים מחוברים יחד לכלי אחד פועל.
המשנה פותחת בקרן עצמה: "קרן עגולה, טמאה", קרן המשמשת ככלי נגינה, כשהיא כפופה, מקבלת טומאה. הקרן עשויה עצם, והעצם נמנית עם אותם חומרים שכליהם מקבלים טומאה רק אם הם ראויים לקבל לתוכם דבר מה. בקרן כפופה יש חלל במקום הכיפוף, ואפשר להניח שם חפצים קטנים או לשאוב בה מעט משקה. הואיל והיא משמשת כבית קיבול, היא נכנסת לגדרי הטומאה.
"ופשוטה, טהורה", וקרן ישרה טהורה. אין בה כיפוף היוצר בית קיבול, וכלי עצם, כפי שהתבאר, אינם מקבלים טומאה אלא אם כן הם מקבלים לתוכם. כלי עצם פשוט וישר עומד אפוא מחוץ לדיני הטומאה לגמרי.
משם עוברת המשנה לחלק שאדם מצמיד לשפתיו: "אם היתה מצופה שלה של מתכת, טמאה". אם אותו חלק נעשה ממתכת, הוא מקבל טומאה, ואף לאחר שהופרד מן הקרן ועומד בפני עצמו. כאן נפרדת המתכת מן העצם: כלי מתכת מקבל טומאה גם כשהוא פשוט לחלוטין ואינו מכיל דבר. אך מדוע ייחשב הפומית המנותקת כלי בפני עצמו? משום שיש לה תפקיד משלה שאפשר להצביע עליו: בלעדיה אי אפשר להשמיע קול בקרן. אמנם היא ממלאת את תפקידה רק בשותפות עם הקרן, ודרכה להימצא מחוברת אליה, ואף על פי כן המלאכה שלה היא, ודי בכך כדי לתת לה מעמד של כלי בנפרד מן הקרן.
אחר כך מגיע החלק הרחב, הקב: "הקב שלה", הוא החלק הרחב שממנו יוצא הקול. אם אותו קב נעשה ממתכת, "רבי טרפון מטמא", רבי טרפון סובר שהוא מקבל טומאה אף כשהוא מופרד מן הקרן, שכן לדעתו אף הוא כלי בפני עצמו. "וחכמים מטהרין", וחכמים מטהרים אותו, לפי שלדעתם הקב טפל לקרן. הוא פשוט חלק מן הקרן עצמה ולא חפץ נפרד, ודבר שאינו כלי בפני עצמו אינו מקבל טומאה.
המחלוקת תלויה באופן שבו קוראים את תפקידו של הקב. רבי טרפון אומר שיש לקב שימוש משלו, להוציא את הקול, ואף שהשימוש הזה מתממש רק יחד עם הקרן, עדיין זו תכלית השייכת לקב. חכמים משיבים שאין לקב תפקיד עצמאי כלל; הוא נבלע כולו בקרן ונחשב עמה דבר אחד.
ועם זאת מודים חכמים שמשעה שהקב הורכב על הקרן הוא נגרר לדיני הטומאה יחד עם השאר. "ובשעת חיבורן, הכל טמא", כל זמן שהם מחוברים, הכל מקבל טומאה. משהורכבו שלושת החלקים, החלק שנופחים בו, הגוף שבאמצע והפה הרחב, לקרן אחת, אזי אף אם המתכת מצויה רק באחד מהם, הכל מודים שהכלי כולו מקבל טומאה. הכלל הפועל כאן הוא שכל המחובר לדבר המקבל טומאה נמשך אחריו ומקבל טומאה עמו. חלק המתכת מקבל טומאה מכוח עצמו, ומשנקבע במקומו, שאר הקרן קשור בטומאה לא פחות ממנו.
המשנה חותמת בדוגמה נוספת לאותו עיקרון עצמו: חפץ המורכב מחלקים נבדלים, וכולם מקבלים טומאה משעה שהורכבו לכלל אחד. דמיינו מנורה של מתכת ובה כמה חלקים: הקנים, הכלים הקטנים המחזיקים את השמן והפתילה, והבסיס שהיא עומדת עליו. "כיוצא בו, קני מנורה טהורין", כיוצא בזה, קני המנורה טהורים, שאין להם מעמד של עצמם. "הפרח והבסיס טמאין", הפרח, והכוונה כאן לבתי השמן, יחד עם הבסיס שעליו מעמידים את המנורה, מקבלים טומאה, שהרי כל אחד מהם מקבל לתוכו. "ובשעת חיבורן, הכל טמא", ואילו בשעה שכולם מחוברים זה לזה, המנורה כולה מקבלת טומאה, קנים ובכלל, ממש כפי שמצאנו בקרן ובפומית המתכת שלה.