כלים, פרק י', משנה ז'. עד כאן עסק הפרק בצמיד פתיל, כלי החרס המכוסה ומהודק בצמידות, המשמש כמחיצה שאין הטומאה חודרת דרכה למה שבתוכו. משנתנו מציגה דרך הגנה אחרת לגמרי: לא כיסוי מהודק אלא אוהל שבתוך אוהל. כשחפצים מונחים בתוך אוהל קטן העומד בתוך אוהל גדול שיש בו טומאת מת, האוהל הפנימי חוצם בפני הטומאה, והחפצים שבתוכו נשארים טהורים.
כדי שהאוהל הפנימי יעשה את מלאכתו, צריכים להתקיים שני תנאים. ראשית, אין דפנותיו וגגו עצמם יכולים להיות כלים, שהרי כלי מקבל טומאה ואינו חוצץ בפניה. שנית, אין האוהל הפנימי יכול להיות נסמך על כלי. אם גגו של האוהל הקטן נשען על כלי הנושא אותו, איבד הגג את כוחו לעכב את הטומאה. כל המשנה כולה היא תרגיל בבירור, בשני תנורים, מה בדיוק מונח על מה.
פותחת המשנה: "תנור ישן בתוך החדש", תנור ישן העומד בתוך תנור חדש. תנור של חרס נעשה כלי רק משנגמרה מלאכתו, כלומר משהוסק והוחם כשיעור הראוי. לפיכך הלשון כאן מדויקת. התנור החיצון חדש: מעולם לא הוסק, לא נגמרה מלאכתו, ועל כן אינו כלי כלל. התנור הפנימי ישן: כבר הוסק ונגמרה מלאכתו, והוא כלי לכל דבר. כלומר, התנור הפנימי כלי והתנור החיצון אינו כלי.
"וסרידה על פי הישן": סרידה, טבלת חרס שטוחה לאפייה, דבר שלא בא לכלל כלי מעולם, מונחת על פי התנור הישן. וכאן נותנת המשנה את סימנה: "ניטל הישן וסרידה נופלת", דמיין שנוטלים את התנור הישן. האם הסרידה הייתה נופלת? אם כן, נמצא שהתנור הישן היה נושא את משקלה כל העת, והדין: "הכל טמא", כל מה שבתוך התנור שלא הוסק נטמא. התנור והסרידה יחד אינם מגינים כלל מפני טומאת המת הממלאה את האוהל הגדול, שהרי אוהל קטן זה נסמך על כלי, וכיוון שאוהל נשען על כלי, בטל כוחו לעכב את הטומאה.
ושים לב שהסרידה אינה מוּדבקת בטיט לתנור הישן אלא מונחת עליו בלבד. משום כך אף אינה מועילה מדין צמיד פתיל: כיסוי אינו הידוק. מעיקר הדין היה הכלי שכאן יכול להציל את מה שבתוכו בדרך של כלי מוקף צמיד פתיל, אלא שכאן לא נעשה ההידוק. נמצא ששתי דרכי ההגנה חסומות, ומה שבתוכו טמא.
"ואם לאו, הכל טהור." ואם נטילת התנור הישן לא הייתה משנה דבר, והסרידה הייתה נשארת במקומה ממש, הרי זו הוכחה שסמיכתה מעולם לא באה מן התנור הישן, ואז מה שבתוך התנור החדש הפנימי נשאר טהור. הסרידה והתנור שלא הוסק מצטרפים לאוהל בפני עצמו, שאינו נשען על שום דבר שיש לו דין כלי, ואוהל כזה מציל את מה שתחתיו מטומאת האוהל שסביבו. וכל הסידור הזה מצליח רק מפני שהתנור החיצון לא הוסק מעולם: תנור שלא נגמרה מלאכתו אינו כלי, וזה בדיוק מה שמכשיר אותו לשמש מחיצה.
עכשיו הופכת המשנה את התמונה: "חדש בתוך הישן", הפעם התנור שלא הוסק, שלא בא לכלל כלי, עומד בתוך התנור שהוסק, תנור שדינו כלי, והסרידה של חרס (שאף היא אינה כלי) מונחת על פי התנור החיצון, "וסרידה על פי הישן". לכאורה נראה שכלי הוא הנושא את משקל הסרידה. ואף על פי כן פוסקת המשנה: "אם אין בין חדש לסרידה" "פותח טפח", אם החלל שבין פי התנור החדש הפנימי לסרידה שמעליו אינו כשיעור פותח טפח, הרי "כל שבחדש טהור", החפצים שבתוך התנור הפנימי נשארים טהורים.
ומה הטעם? התנור הישן אינו המקום הנושא את הסרידה באמת. סלק אותו, והסרידה תרד ותנוח על שפת התנור הפנימי שמתחתיה. נמצא שמקום סמיכתה האמיתי אינו כלי כלל: היא הייתה נחה על התנור שלא הוסק ונעשית עמו חטיבה אחת. וכיוון שהסרידה שייכת בדרך זו לתנור שלא נעשה כלי, שניהם יחד הם אוהל בפני עצמו, אוהל המשאיר את הטומאה שסביבו בחוץ. מה שבתוכו נשאר בטהרתו, ואפילו אין טיט המדביק את הסרידה לשפת התנור. ההידוק נדרש רק כשסומכים על צמיד פתיל, הצלה מכוח כיסוי מהודק. אבל אוהל, שכל הגנתו בכך שאינו מניח לטומאה להיכנס, עושה את שלו אף כשחלקיו פתוחים.
ומטעם זה גם השיעור חשוב. שאם יש חלל פנוי של טפח שלם בין הסרידה שמעל לתנור החדש שמתחת, הטומאה מתפשטת לתוך אותו חלל, כדרך שהיא עוברת דרך פתח של טפח בכל אוהל. לפיכך דין הטהרה נאמר רק כשפחות מטפח מפריד בין הסרידה לתנור החדש שתחתיה.