כלים, פרק א, משנה ז. המשניות שבסוף הפרק עולות במעלות הקדושה, מתחילות בקדושת ארץ ישראל ומטפסות דרגה אחר דרגה עד לפנים שבבית המקדש. משנתנו עושה את הצעד הבא בסולם הזה: בתוך ארץ ישראל עצמה יש מקומות שקדושתם גדולה משאר הארץ, והם העיירות המוקפות חומה.
המשנה פותחת: "עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה", עיירות שמוקפות חומה קדושות יותר מן הארץ בכללה. ואין הכוונה לכל חומה שנבנתה בכל זמן, אלא לעיירות שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כשנכנסו בני ישראל לארץ לראשונה וירשו אותה.
ומה הביטוי המעשי של תוספת הקדושה הזו? "שמשלחין מתוכן את המצורעים", מי שנגוע בצרעת משולח מן העיר הזו. התורה מחייבת להוציא את המצורע מעיר מוקפת חומה, ומקור הדין הזה נמצא בצורת חנייתם של בני ישראל במדבר.
שלוש המחנות במדבר
המחנה במדבר היה מסודר במה שאפשר לתאר כשלושה מעגלים זה בתוך זה, וכל אחד מהם בדרגת קדושה משלו.
- במרכז ממש היה מחנה שכינה, אזור המשכן, ששם שרתה שכינתו של הקדוש ברוך הוא. משלושתם, זה היה החמור בקדושה.
- סביבו הקיף מחנה לויה, השטח שיוחד לשבט לוי לאוהליהם.
- ומעבר לו נפרש מחנה ישראל, מקום חנייתם של שאר שבטי האומה.
מן הפסוקים אנו למדים שהמצורע אינו מורחק רק מן המקום הקדוש ביותר, אלא משולח מחוץ לשלושת המחנות כולם.
שלוש המחנות בירושלים
כשנכנסו בני ישראל לארץ ישראל ונבנה בית המקדש, חזרו ושבו שלוש דרגות הקדושה האלה בירושלים, כל אחת מקבילה למחנה מן המדבר.
- בית המקדש עצמו, יחד עם העזרות שסביבו, היה עיקר הקדושה, ואף נקרא בשם מחנה שכינה.
- מה שמחוץ לו בהר הבית, שאר ההר, דינו כדין מחנה לוי שבמדבר.
- וירושלים שמחוץ להר באה במקום מחנה ישראל.
ומכיוון שהמצורע צריך להיות מחוץ לשלושת המחנות, לא היה לו מקום בכל שטחה של ירושלים.
כשעברו בני ישראל לארץ ישראל, הרחיב יהושע בן נון את הסדר הזה. כל עיר שהייתה מוקפת חומה קיבלה בעניין הזה דין שווה לירושלים, כך שאין המצורע יכול להישאר בעיר כזו והוא משולח ממנה, ולא מירושלים בלבד.
מת בתוך העיר
המשנה ממשיכה בדין שני: "ומסבבין לתוכן מת עד שירצו", מותר להוליך את המת ממקום למקום בתוך עיר מוקפת חומה. וזה מותר אף שההסתובבות מעכבת את הקבורה ומאריכה את הזמן שהגוף נמצא בתוך העיר. הקבורה עצמה בעיר כזו טעונה רשות: היא נעשית רק בהסכמת החכמים, רבני אותו מקום.
ואז המשנה קובעת את הגבול: "יצא, אין מחזירין אותו", משיצא המת מחוץ לעיר, אין מחזירים אותו. הטעם, שאין להוסיף טומאה במקום שקדושתו כזו. כל זמן שהמת עדיין בתוך החומות, מותר להעבירו ממקום למקום כל עוד לא נקבר ולא הסכימו טובי העיר, האנשים הממונים על ענייני העיר. אבל לאחר שיצא, נשאר מקור הטומאה בחוץ, אף אם רוצים בני העיר לקוברו ביניהם.
נמצא שהמשנה הזו מלמדת אותנו שהקדושה בארץ ישראל אינה אחידה. העיירות המוקפות חומה מימות יהושע ירשו חלק מקדושת המחנות שבמדבר, ועם הקדושה הזו באו חיובים ממשיים: המצורע משולח, והטומאה, משהוציאו אותה, אין מזמינים אותה לחזור.