כלים, פרק ט, משנה ו. משנתנו בנויה משתי תמונות נפרדות שרעיון אחד עומד בבסיסן: מה דינו של דבר העלול להיטמא כשהוא נבלע בתוך דבר אחר. החלק הראשון עוסק בשמן וביין שנספגו חזרה בגפת ובזגים שמהם נסחטו. החלק השני עוסק בחתיכת מתכת ששקעה בעץ או בטיט ועתה היא מכוסה בתוכו.
שמן ויין שחזרו ונבלעו בגפת
המשנה פותחת: "הגפת והזגין שנעשו בטהרה", פסולת הזיתים הכתושים והקליפות שנשארו מן הענבים, ששמנם ויינם נעשו בתנאי טהרה. הסחיטה נעשתה בטהרה מתחילתה ועד סופה, פועלים טהורים בכלים טהורים, וממילא מה שיצא מן הבד היה טהור אף הוא. אלא שאין בית הבד מוציא את הכל, והלחות שנשארה בפנים נבלעה שוב באותה גפת ובאותם זגים.
ממשיכה המשנה: "והלכו עליהם טמאים", בני אדם טמאים דרכו על הגפת ועל הזגים הללו, "ואחר כך יצאו מהן משקין", ומכובד משקלם נדחקה מהם הלחות ויצאה חזרה. הדין הוא "טהורין": מה שיצא טהור, "שמתחילתן נעשו בטהרה", שהרי עשייתם המקורית הייתה בטהרה. מאחר שנבלעו כשהיו טהורים, מעמדם נשמר גם כשדריכת הטמא מוציאה אותם.
שתי הבהרות דרושות כאן. ראשית, טמא הדורך ברגליו החשופות על אוכל או על משקה אכן מטמא אותם, שהרי רגלו נוגעת בהם ממש. אלא שגפת וזגים אינם בגדר אוכל, ולפיכך הדריכה עליהם, או הזזתם ממקומם, אינה משנה את מצבם והם נשארים טהורים.
השאלה השנייה היא מדוע הלחות הנסחטת מתחת לרגליו אינה נטמאת. הטעם הוא שמשקה היוצא מפרי, ובכלל זה שמן זית ומי ענבים, מקבל מעמד הלכתי של משקה הראוי לקבל טומאה רק כשהוציאוהו בכוונה. נטיפה שהתרחשה מעצמה, שאין אדם רוצה בה, אין לה כלל דין משקה ואינה מוכשרת לקבל טומאה. במקרה שלנו הפועלים הטהורים אכן הוציאו את השמן ואת היין בכוונה, ובאותו שלב היה לתוצרת דין משקה. אך משנבלעו חזרה בגפת ובזגים חזרו למה שהיו קודם: חלק מן הזית, חלק מן הענב, ולא משקה בפני עצמו. רק סחיטה מכוונת תחזיר ותהפוך אותם למשקה. ואילו לאדם הטמא לא הייתה כוונה כזאת כלל; מטרתו הייתה לעבור ולא להוציא, ואף היה מעדיף שלא ייצא דבר. לפיכך, אף שלחות אכן נוטפת ממש מתחת לרגליו, אין לה מעמד של משקה, ודבר שאין לו מעמד זה אינו מקבל טומאה.
כלי מתכת שנבלע בעץ או בטיט
עתה עוברת המשנה לדבר מוצק שנשקע בתוך חפץ אחר, ופותחת בכוש ובצינורה שלו. הכוש הוא הכלי שבו טווים סיבים לחוט, ובקצהו קבעו וו מתכת שיאחז בהם. עץ רך מאפשר לוו כזה להיכנס פנימה יותר ויותר, עד שהעץ נסגר עליו לגמרי, ובכל זאת לא חדל מלהיות כלי מתכת שלם בפני עצמו.
מכאן הלשון: "כוש שבלע את הצינורה", כוש של עץ שבלע את וו המתכת הקבוע בקצהו; "מלמד שבלע את הדרבן", מלמד שבלע את חודו. המלמד הוא מקל עץ שבראשו חוד מתכת, הדרבן, שבו זירזו את השור שימשיך ללכת ויחרוש תלם ישר. אף עצו רך, החוד נכנס פנימה עד שהוא מכוסה כולו, ואף על פי כן אנו מתייחסים לאותו חוד ככלי מתכת שלם ועומד לעצמו. "לבנה שבלעה את הטבעת": טבעת מתכת שנפלה לטיט, שקעה בו, והטיט נתקשה ונעשה לבנה והטבעת בתוכה.
בכל שלושת המקרים "והן טהורין", הוו, החוד והטבעת היו טהורים בשעה שהחומר שסביבם נסגר עליהם. ואז מלמדת המשנה: "נכנסו לאהל המת נטמאו", הכניסו אותם לאוהל שבו מוטל מת, והטומאה הגיעה אליהם, אף שהעוטף אותם אינו מקבל טומאה כלל. הכוש והמלמד הם פשוטי כלי עץ שאין להם בית קיבול, וכלים כאלה אינם נטמאים לעולם; והלבנה היא פשוטי כלי חרס ואף היא אינה מקבלת טומאה. ובכל זאת אין טהרתם מועילה למתכת שבתוכם. בפני טומאת מת באוהל החוצה היחיד הוא כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ולא מקל עץ ולא לבנה חוצצים בפני כלי מתכת הטמון בתוכם. לפיכך המתכת נטמאת במקומה ממש.
"הסיטן הזב נטמאו": אם הזיז זב את החפצים הללו, הטומאה נאחזת בהם, ושוב אף שהם עטופים בדבר שאינו מקבל טומאה. הזב מטמא חפצים בהיסט, בלי צורך במגע ממש. לפיכך אם כלי ארוז או שקוע בתוך חפץ אחר והזב הניעו, הוו או החוד או הטבעת שבפנים יוצאים טמאים.
"נפלו לאויר התנור טהור, טימאוהו": משנטמא חפץ כזה, בין בטומאת מת ובין בהיסט הזב, אם נפל אחר כך לאוויר תנור טהור, התנור נטמא, ואף שהמתכת עדיין עטופה בעץ או בטיט, שהרי נכנסה לחלל שבין דפנות התנור. כלי שנטמא במת דינו אב הטומאה, וכן כלי שהסיטו זב; ואב הטומאה הנכנס לאוויר תנור מטמא את התנור.
ומסיימת המשנה: "נגע בהן כיכר של תרומה, טהור". כיכר תרומה שנגעה בהם, כלומר שנגעה בעץ או בלבנה העוטפים את המתכת הטמאה, נשארת טהורה. המגע נעשה רק בעץ או בטיט שסביב, ולא בכלי הטמא עצמו. ואף שהתרומה נמדדת באמות מידה מחמירות יותר מאוכל רגיל, גם כאן הכיכר נשארת טהורה.
שני חלקי המשנה מלמדים אותנו להתבונן במעמד ההלכתי ולא במראה החיצוני. משקה שנבלע חזרה בגפת חוזר להיות חלק מן הפרי, ואינו קונה מעמד של משקה אלא כשאדם מוציאו בכוונה. ולעומת זאת מתכת ששקעה בעץ או בטיט אינה מאבדת לעולם את מעמדה ככלי שלם, והחומר שסביבה אינו מגן עליה מפני טומאה, אף אינו מעביר את הטומאה לנוגע בו מבחוץ.