כלים, פרק ז, משנה ו. הפרק הזה עוסק בכירה, אותו כיריים מיטלטל, ובדרכים שבהן הטומאה מגיעה אליה. המשנה הקודמת לימדה מקרה שבו רגלי הכירה בולטות ויוצאות אל מחוץ לדופנה. כל זמן שאותן רגלים בולטות נשארות בתוך שלוש אצבעות מן הכירה, הן נחשבות חלק ממנה, והן יכולות לקבל טומאה דרך חלל האוויר שביניהן. משנתנו שואלת את השאלה המתבקשת מכאן: על איזה אוויר בדיוק מדובר, וכיצד קובעים את גבולותיו?
המשנה פותחת בשאלה עצמה: "כיצד משערין אותן", כיצד מודדים את אותו אוויר שבין הרגלים?
רבן שמעון בן גמליאל נותן את התשובה. תחילה, "נותן את הקנה ביניהן": מניחים את הקנה, מקל מדידה, על פני החלל המפריד בין שתי הרגלים. ומכאן נגזר הדין. "מן הקנה ולחוץ טהור": כל מה שנמצא מעבר לקנה, בצדו החיצון, נשאר טהור. "מן הקנה ולפנים": כל מה שנמצא בצדו הפנימי של הקנה טמא, "ומקום הקנה טמא", ואף רצועת המקום שהקנה עצמו תופס נמנית עם הצד הפנימי.
וכך נעשית המדידה למעשה. מודדים שלוש אצבעות לאורך כל אחת משתי הרגלים הבולטות, מן הכירה והלאה, ומסמנים את הנקודה הזאת. את הקנה, שמשמש כאן כסרגל ישר, מניחים בין הרגלים, מסימן שלוש האצבעות שברגל האחת עד סימן שלוש האצבעות שברגל השנייה. שתי הרגלים והקנה שביניהן יוצרים עתה משולש, ואותו משולש הוא חלל האוויר שבו אנו עוסקים.
השטח שמעבר לקו הזה, כל מה שמונח בצדו הרחוק של הקנה ומחוץ למשולש, טהור. אם בא שרץ ונח שם, אין הטומאה מגיעה אל הרגלים, שכן אותו שטח אינו נחשב עוד חלק מן הכירה.
השטח שבצדו הקרוב של הקו, כלומר כל השטח הסגור של המשולש, טמא, וגם המקום הצר שהקנה עצמו תופס שייך לאותו שטח פנימי. שרץ שנפל לתוכו בכל מקום שיהיה, מטמא גם את הרגלים וגם את הכירה.
בבת אחת, אם כן, המשנה הופכת את המדידה המופשטת של שלוש אצבעות לגבול גיאומטרי ברור: מותחים את הקו בין שני הסימנים, ושאלת הטומאה נחתכת לפי זה בלבד, אם נפל השרץ בתוך המשולש או מחוצה לו.