כלים, פרק ה, משנה ו. פרקנו עוסק בתנור של חרס: מבנהו, מתי נגמרת מלאכתו, וכיצד הוא מקבל טומאה. משנה זו מציגה שני מקרים. במקרה הראשון אדם מילא את חציו התחתון של התנור בעפר, כך שרק החצי העליון נותר ראוי לשימוש. במקרה השני התנור אינו בנוי על הקרקע כלל, אלא מונח על פי בור ונסמך במקומו על ידי אבן.
תנור שמילאו עפר עד חציו
המקרה הראשון: "תנור", תנור של חרס, שבעליו נתן בתוכו "עפר עד חציו", עפר המגיע עד מחצית גובהו. העפר תופס עתה את החצי התחתון, ורק החצי העליון נשאר חלל פנוי הראוי לאפייה. השאלה שלפנינו היא כיצד נוהגים דיני הטומאה בכל אחד משני החצאים.
בחלק התחתון פוסקת המשנה: "מעפר ולמטן מיטמא במגע", מן העפר ולמטה מקבל טומאה במגע בלבד. כלומר, אם נגעה טומאה בדופן הפנימית של החצי העליון החלול, נטמא התנור כולו, ובכללו גם החצי התחתון הממולא עפר. אבל אם הטומאה נמצאת רק בתוך החלל העליון, תלויה באווירו ואינה נוגעת בכלום, החצי התחתון הממולא נשאר טהור.
ובחלק העליון: "מעפר ולמעלן מיטמא באויר", מן העפר ולמעלה מקבל טומאה אף באווירו, בלא צורך במגע. לפיכך אם דבר טמא תלוי בתוך החלל העליון הפנוי, נטמא אותו חצי, והחצי שמתחתיו נשאר טהור.
כדי להבין מדוע, יש לזכור כיצד כלי חרס מקבל טומאה בדרך כלל: או שהטומאה נוגעת בדופנו הפנימית, או שהטומאה נמצאת בחלל שהוא מקיף. החצי העליון המשמש לאפייה הוא תנור לכל דבר, ומקבל טומאה בשתי הדרכים הללו. החצי התחתון, לעומתו, יצא מכלל שימוש. עפר ממלא אותו, אין אפשרות לאפות בו, ושיעור תנור שאין אפשרות לאפות בו חדל להיות תנור. מן התורה, אם כן, אינו מקבל טומאה כלל.
טומאתו של החצי התחתון היא אפוא טומאה דרבנן. חכמים הם שגזרו שהחלק הממולא עפר מצטרף לחלק העליון ונטמא עמו בכל עת שנגעה טומאה בפנים החצי הראוי לשימוש. והם קבעו את גבול גזירתם בכוונה: לא הרחיבו אותה לטומאה הנמצאת באוויר.
מדוע גדרו כך? מפני שרצו שאופייה הדרבנני של טומאה זו יישאר גלוי לעין. אילו אמרו שהחצי התחתון נטמא אף באוויר, היה החלק הממולא עפר נוהג בכל דבר ודבר כחצי העליון המשמש לאפייה, ובני אדם היו באים לשכוח שאין טומאתו אלא תקנת חכמים. בהגבילם את הגזירה למגע בלבד, ובמנעם אותה בטומאת אוויר, השאירו חכמים תזכורת קבועה שאף כשנגעה בו טומאה, אין טומאת החצי הממולא עפר אלא מדבריהם.
תנור שנתנו על פי הבור
למדנו לא פעם שגמר מלאכתו של תנור הוא היסקו הראשון: יש להסיק את התנור עד שאפשר לאפות בו, ורק אז הוא מקבל טומאה. בדרך כלל נעשה היסק זה כשהתנור עומד מחובר לקרקע. עתה פונה המשנה להיסק שנעשה בשעה שהתנור לא היה מחובר לקרקע.
המקרה: אדם לקח תנור חדש ונתנו "על פי הבור", על פי בור שבקרקע, או "על פי הדות", על פי דות, שהוא כמין בור בנוי, ואחר כך "ונתן שם אבן", תקע אבן ברווח שבין שפת התנור לשפת הבור, כדי שהתנור יעמוד במקומו.
נצייר את הדבר. תנורים אלו, כפי שנזכר למעלה, היו עשויים כקדרה הפוכה, פתוחים מלמטה ובלא תחתית משלהם. בסידור הרגיל מעמידים את התנור על הקרקע ממש, טחים טיט סביב תחתיתו, ומדליקים את האש על הקרקע שבתוכו. מקרנו שונה: אין דבר המחבר תנור זה לקרקע. פי הבור רחב מתחתית התנור, ולכן תוקעים אבן ברווח שבין שתי השפתות, וזו סומכת את התנור כך שהוא תלוי מעל הפתח. האש, כפי שממשיכה המשנה ומרמזת, בוערת למטה בתוך הבור, על קרקעיתו.
כאן פוסק רבי יהודה: "אם הסיק מלמטן והוא ניסק מלמעלן, טמא", אם הדליקו אש למטה בקרקעית הבור והחום העולה הביא את התנור שלמעלה לחום הדרוש לאפייה, ראוי התנור לקבל טומאה. הואיל והאש הבוערת בתוך הבור היא שהסיקה אותו, רואים אנו את התנור כמחובר לבור, והבור הוא חלק מן הקרקע עצמה. נמצא שההיסק נחשב כהיסק שנעשה בשעה שהתנור מחובר לקרקע, וגמר מלאכתו נעשה.
אך תנאו של רבי יהודה חשוב. אם האש שבקרקעית הבור אינה יכולה להביא את התנור לחום הדרוש, והדרך היחידה להכשירו לשימוש היא להגביה את האש, המצב משתנה. כך קורה בבור עמוק, שהאש שבתחתיתו רחוקה מדי מן התנור והחום מתפזר בטרם יחמם אותו כראוי. כדי לאפות בתנור כזה יהיה אדם צריך להביא אבן, להניחה בתוך הבור, ולהדליק את האש על אותו בסיס מוגבה. היסק כזה אינו מחבר את התנור לבור ולא לקרקע, ולדעת רבי יהודה אינו גמר מלאכה. התנור לא נגמר ואינו מקבל טומאה.
פסק הטומאה של רבי יהודה מדבר אפוא בבור רדוד שפיו רחב מן התנור אך במעט. בסידור כזה האש שלמטה נמצאת סמוך לתנור, רווח דק בלבד מפריד בין התנור לדפנות הבור, כמעט שאין חום נפלט, והאש יכולה להעלות את התנור לחום שאפשר לאפות בו.
וחכמים חולקים: "הואיל והוסק", הואיל וסוף סוף הוסק התנור, "מכל מקום", בכל דרך שהיה הדבר, הרי הוא "טמא". משעה שהוסק עד כדי שיהיה ראוי לשימוש, נגמרה מלאכתו והוא מקבל טומאה, אף אם בשעת ההיסק עמד מנותק מן הקרקע.