כלים, פרק ג, משנה ו. פרקנו עוסק בשאלה מאימתי חומר שנטפל על כלי חרס חדל להיות חומר נפרד ונעשה חלק מן הכלי עצמו, על כל המשמעויות שיש לכך לענין טומאה. הכלל שנלמד במשנה הקודמת היה שהטפילה מצטרפת לכלי רק כאשר הכלי תלוי בה מבחינה מבנית: אם הכלי סדוק או שבור עד כדי כך שהיה מתפרק לולא הטפילה המחזיקה אותו, הרי הטפילה נחשבת חלק מן הכלי. כאן מוסיפים חכמים הסתייגות חשובה. יש מקרים שבהם הטפילה נחשבת חלק מן הכלי גם כשהכלי שלם לגמרי ואינו זקוק לשום סיוע כדי להתקיים.
טפילת יבלית על כלי מים גדול
המשנה פותחת: "יבלית שטופלין בה את הפיטסין, הנוגע בה טמא". היבלית היא מין עשב שהשתמשו בו כחומר סתימה, והפיטס הוא כלי חרס גדול. את העשב היו טופלים על הכלי לא כדי לתקן שבר אלא כדי למנוע ממנו לדלוף. כלי בגודל כזה שימש למשל בספינה, שבה היה צריך לספק מים לנוסעים רבים לאורך זמן ממושך, או שאגרו בו יין לצורך המסע.
על כלי כזה קובעת המשנה הנוגע בה טמא: אם הכלי עצמו נטמא, אוכל או משקה הנוגעים בטפילת היבלית נטמאים גם הם, בדיוק כאילו נגעו בחרס עצמו. הטעם הוא שכלי מסוג זה זקוק לסתימתו גם כשהוא במצב מושלם. הטפילה איננה פתרון של שעת הדחק על כלי פגום, אלא חלק קבוע ומתמיד שבלעדיו אין הכלי יכול למלא את תפקידו. לכן אף חכמים, שבמשנה הקודמת הגבילו את הדין לטפילה המחזיקה כלי שבור, מודים כאן. במקום שהטפילה שייכת לכלי מעצם טבעו, היא חלק מן הכלי בכל מצב, ועל כן היא מקבלת טומאה יחד עמו.
מגופת החבית
מכאן עוברת המשנה לחפץ אחר: "מגופת החבית אינה חיבור". פקק שנקבע בפי החבית כדי לסגור אותה אינו נחשב מחובר אליה, וכך הדין אף במקום שטחו טיט סביב המגופה כדי להדק אותה. הטעם פשוט. איש לא התכוון מעולם שהפקק הזה יישאר במקומו לתמיד. הוא יושב שם רק עד שירצו להגיע אל היין שבתוך החבית, ואז הוא נשלף. מכיוון שמעיקרו הוא זמני, אין הוא נעשה חלק מן הכלי כלל, וטומאה שפגעה בחבית אינה חלה על המגופה.
טפילתו של תנור
הקטע האחרון עוסק בתנורים, שאף הם היו עשויים באותם ימים מחרס. את פניהם החיצוניים היו מכסים בשכבת טיט שתפקידה היה בידוד, כדי שלאחר שהוסק התנור יישמר החום שבתוכו שעות רבות ולא יימלט במהירות. קובעת המשנה: "הנוגע בטפילו של תנור טמא". אם התנור טמא, כל אוכל או משקה הנוגע באותו כיסוי טיט נטמא גם הוא.
העיקרון הוא אותו עיקרון שפגשנו בכלי המים הסתום. תנור זקוק לכיסוי הטיט שלו כדי לפעול כראוי, גם כשאין בו שום פגם. מכיוון שהטפילה חיונית לפעולתו הרגילה של התנור, היא נחשבת חלק ממנו, ולפיכך היא מקבלת טומאה בכל שעה שהתנור נטמא, ומעבירה את הטומאה הזאת לכל אוכל או משקה הנוגע בה.
נמצא שהמשנה העמידה לפנינו שני קצותיו של קו אחד. פקק שנועד להישלף נשאר זר לכלי אף כשטחו טיט סביבו, ולעומתו סתימה או טפילה שהכלי זקוק לה כדי למלא את ייעודו נבלעת בכלי לחלוטין, שלם או פגום, ושותפה למעמדו לענין טומאה.